מריחואנה נגד הלם קרב, יעל מונטביליסקי

מאת: יעל מונטביליסקי

הלום קרב.
זו ההגדרה לנכות שלא רואים בעין בלתי מזויינת.
נפש חולה וגוף בריא – מתכון מצויין לכהות חושים בגיל ה"התבגרות".


שנים רבות לא ידעה הרפואה מה לעשות עם האנשים הטוענים שהם שומעים קולות מן העבר.
שנים רבות של "תיוגים" טועים.
הלום קרב תוייג בקלסר "חולי הנפש".
ובאמת, הנפש חולה.
הגוף הרבה פחות.
נפש חולה וגוף בריא – מתכון מצויין לכהות חושים בגיל ה"התבגרות".
והצבא, אותו גוף ששלח אותו למשימה והפקיר אותו עם שובו, ניסה לחזור בו מכשלונו. 
התחנן כי ישוב אל חיקו, ו"הפעם", הבטיח, "הפעם אתן לך גם "תעודה"".
עם ה"תעודה", כל הדלתות יפתחו בפניך.
ואפילו אני, הצבא, אדע שאתה לא סתם חולה בנפש, אלא אתה חולה "עם תעודות"..
שנים הצבא רדף אחריו.
ניסה לבקש את סליחתו.
אמר שהיום הוא מבין "מה הם הקולות", מדוע הם באים ולאן נעלמים בלכתם..
רק היום הוא מבין..
רק היום הוא מבין שהנפש החולה, חולה בגללו.
חולה כי הוא לא השכיל להקשיב לה. 
להקשיב לו. 
ל ה א מ י ן שיש נפשות חולות עמוק בפנים, בלי ששום דבר ייראה בחוץ.
להאמין.
זה הסוד.

למה לעזאזל חזרת???
הכל התחיל ב"מלחמה על שלום".
בשנת 1982 יצא לדרוש בנשק את "השלום על הגליל".
ב- 1983 חזר עם נפש פגועה.
וכשנכנס בשערי המרינה, המדינה עשתה לו חגיגה גדולה.
והוא, הוא רק רצה לפגוש שוב בצבא, הצבא שכל כך אהב.
רצה להגיד לו ש"לא נורא".
רצה להגיד ש"הוא מבין שלפעמים יש תקלות".
רצה להגיד "תודה שהחזרת אותי אחרי הכל"..
רצה להגיד ש"זה נגמר"..
והצבא ביקש לפגוש בו.
וכשעמד מול האלוף שייצג את הצבא, ננזף קשות.
והאלוף אמר: למה באת?! למה חזרת?! איך אתה מעיז לצעוד על שתי רגליך?! הלוא הכנו לך ארון יפה.
ארון מעץ אלון.
ושמונה אלופים הסכימו לסחוב אותו עבורך.
אפילו דירה כבר רכשנו עבורך.
דירה בשיכון לצעירים.
ארבעה כיווני אוויר.
אפילו לפיתוח האזור דאגנו.
שתלנו עבורך גינה מדהימה.
עם פרחים.
ועצים.
ודשא.
הציפורים יצייצו לך "בוקר טוב" בבוקר, וילונו במחיצתך בלילה..
והשכנים מדהימים.
מילה לא תשמע מהם.
שקטים.. 
שקטים כמו בבית קברות.
אבל זה שיכון!
שיכון לצעירים!
אז למה לעזאזל חזרת???

אם לא מדברים על זה - לא רואים את זה
אף אחד לא רצה להאמין ש"יש דבר כזה", וכולם עסקו ב"לכסות".
רבים התעלמו.
חשבו שאם לא מדברים על זה – לא רואים את זה – לא יודעים את זה – לא.. לא... לא.
חוץ מהתקשורת.
התקשורת התחננה לפגוש בו כל שנה מיום חזרתו.
התקשורת דאגה לחגוג לו "יומולדת שני".
וכשחגג "עשר שנות..", עשתה לו חגיגה גדולה. 
עם טלוויזיה.
עיתונות.
שירה עם ציבור.
רינון בלי ציבור..
ולפינלה, שלחה זיקוקים זוהרים להאיר את הלילה..
זה בדיוק מה שגרם לו להתחבא עוד כמה שנים.
ואף אחד לא הבין מדוע אדם שחוגגים לו חגיגת יומולדת רבת משתתפים, לא אומר "תודה" ובמקום זה מעדיף להיכנס לתוך המחילה, ולנסות להיעלם לנצח...

ע כ ש י ו הם מבינים
ב- 1995 התפוצץ אוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל-אביב.
תל-אביב – "עיר ללא הפסקה", היא בדיוק העיר שפסקה את גורלה של הנפש, שגם כך בריאותה לא היתה משהו.
וחמש שנים אחרי הפְּסיקה הוא קיבל "תעודה" ו"מענק "שיחרור"".
באף אחד מהם הוא לא שמַח.
באף אחד מהם הוא לא שמֵח.
אבל עם שניהם הרגיש הקלה.
הוא ידע ש-ע כ ש י ו הם מבינים.
עכשיו.
שתים-עשרה שנים אחרי – הם מבינים!

נפש פצועה לא רוצה להיפצע עוד ועוד...
והיום, עשרים ושתים שנים אחרי, מבחינתם הוא "סיפור הצלחה".
את כל הקרדיט הם לקחו לעצמם.
אותו זה מצחיק.
אותי זה מצחיק אפילו יותר..
ה"סיפור" – אמנם שלהם.
אבל ה"הצלחה" – רק שלו!
וכשהוא עטוף במעטפת "הצלחה" הכל הרבה יותר קל לו.
הוא יודע שיש עמו, לצדו, מאחוריו משפחה.
הוא יודע שהיא עוטפת כשקר, ומשחררת כשחם.
הוא יודע שהיא תומכת.
הוא יודע שהיא מבינה.
הוא יודע שהיא מקבלת.
הוא יודע שהיא א ו ה ב ת.
הוא יודע..
ועכשיו הוא גם מ ר ג י ש.

והם – הם שם למעלה, עדיין לא מבינים שכמה שלא ינסו לכפר, שום סכום בעולם לא יוכל לרפא את הנפש הפצועה!
וגם הריב על התשלום עבור ה"תעודה", היה מוטב אם היה נעשה מאחורי סורג ובריח.
נפש פצועה רוצה להחלים.
נפש פצועה לא רוצה להיפצע עוד ועוד... ועוד.. ועוד....
אתם חייבים להבין - הוא בדיוק כמותכם!
וגם אתם – 
כן, כן, אתם.
אתם עם הפציעה שנראית לעין.
אתם חסרי הרגל.
אתם חסרי היד.
אתם - מלאי הרסיסים בכל מיני מקומות נראים ובלתי נראים.
אתם חייבים להבין!
מכם הוא מצפה שתבינו!
הוא מצפה שתבינו שהוא בדיוק כמותכם!
ב ד י ו ק כ מ ו ת כ ם!
וגם אם הוא "זכה" במעטפת חיצונית בריאה לחלוטין.. הפְּנִימִית שלו... מְפוּנְצֶ`רֶת.


תודה על תשומת הלב.

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים