השבי הוא חלק ממני

ב-7.10.73, היום השני למלחמת יום כיפור, טייס הפנטום אורי שחק נפל בשבי. זה קרה במהלך מבצע לתקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר ברמת הגולן. "יצאנו למבצע לא מוכנים, ללא מודיעין טוב, ללא אמצעי הגנה אלקטרוניים נגד טילים וכלל לא ידענו שכוחות הקרקע הסוריים כבר נמצאים באזור", הוא משחזר ממרחק של שנים. "כשנכנסנו לשטח, סוללות הטילים בכלל לא היו שם כי כוחות הקרקע שלהם כבר התקדמו והזיזו אותן איתם". 

בשלב מסוים הבחין שחק בנווט של אחד המטוסים שצנח והחליט להישאר בשטח על מנת לנסות לחלץ אותו. אלא שאז המטוס שלו נפגע ובער, ושחק והנווט שלו צנחו ברגע האחרון היישר לידיהם של הסורים. במבצע הזה נפלו שני מטוסים נוספים מהטייסת של שחק ושישה אנשי הצוות, והוא ביניהם, נשבו. "בגלל שהמטוס בער לא ראו את המצנחים שלנו", הוא מספר, "ולכן הודיעו לאשתי חוה שכנראה נהרגתי ושאין לה יותר מדי למה לצפות". 

לאחר חודש קיבלה שחק מכתב רשמי ממשרד הפנים המודיע לה שאורי נהרג. חוה הייתה באותו זמן בתחילת היריון, עם ילד קטן בבית, והיו מי שיעצו לה לעבור הפלה כדי שלא תצטרך לגדל לבד שני יתומים. כיום שחק, בן 61, מתגורר במודיעין ומשמש מדריך טיסה כאזרח עובד צה"ל בחצרים. יש לו שלושה ילדים וחמישה נכדים. הבן הבכור, אביב, היה כבן חמש כשאורי נפל בשבי. 
ימים ספורים אחרי החזרתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הביתה, לקבורת ישראל, מספר שחק על מה שעבר עליו בשבי ועל הצורך לפעול מיידית להחזרתו של גלעד שליט לפני שיהיה מאוחר מדי.

ארבעה חודשים בצינוק

שמונה חודשים הוחזק שחק בשבי בדמשק. בארבעת החודשים הראשונים היה בבידוד, בצינוק קטן, נעול וכמעט אטום, שדלקה בו מנורת חשמל יחידה במשך 24 שעות ביממה. הקשר היחיד שלו עם העולם היה דרך חריץ קטן ליד צוהר הדלת שהעביר מעט אור. "למעט היציאה לחקירות זה היה כל עולמי", הוא מספר. "עברתי חקירות ועינויים קשים פיזית ונפשית, חלק מהזמן הייתי קשור ועיני מכוסות. אם לא הייתי עובר את זה בעצמי זה לא הייתי מאמין שזה באמת קורה". הקושי לשרוד בתקופת הבידוד הוא עצום - אבל כבר ברגע שנתפס והוסע לדמשק בג'יפ יחד עם גלעד רגב, הנווט שלו, כשעיניו מכוסות והוא קשור, החליט שחק שלארץ הוא יחזור בריא בגוף ובנפש. 

איך עושים את זה?

"נהגתי לרוץ בתא הקטן שניים-שלושה קילומטרים ביום ולהתעמל. השתדלתי לישון במשך היום, כשהייתה בכלא פעילות, וזה איפשר לי "לברוח" משם. בלילות שכבתי ער ובדמיון הייתי בבית. התמקדתי בדברים הכי יומיומיים וטריוויאליים, כמו סידורים בבנק או תוכניות שהיו לנו לסייד את הבית. ניהלתי כל הזמן שיחות עם חוה וכך נפשית לא הייתי בשבי. כל פעם היה קצת שיפור בתנאים, והשתדלתי לנצל כל פריט שניתן לי. בהתחלה הייתי קשור, שכבתי בתחתונים על הרצפה וקפאתי מקור, דרך החריץ שבדלת ראיתי שיורד שלג. עם הזמן קיבלתי מזרון ושמיכות ואחר כך הביאו לי גם פיג'מה משובצת. השתמשתי בה כלוח שחמט ומקליפות תפוזים הכנתי כלים כתומים ולבנים וכך שיחקתי עם עצמי שח. הצלחתי גם לקיים קצת קשר עם השבויים האחרים, ניהלתי שיחות בצעקות עם אלו שבתאים הסמוכים. לעתים נתפסנו וחטפנו מכות אבל התקשורת הייתה חשובה לנו".

חוה, כאמור, חשבה שבעלה נהרג וגם כשהיו רמזים לכך שהוא עשוי להיות בחיים הסתירו אותם ממנה, כדי שלא תפתח ציפיות. למרבה המזל, לאחר שישה שבועות בכלא אישרו הסורים לחלק מן השבויים להיפגש עם שני כמרים מארגון מיסיונרי. "היו מאות נעדרים והסורים לא פרסמו מי מצוי בידיהם", אומר שחק. "הופעלו עליהם לחצים בינלאומיים כבדים כדי שיודיעו מי נמצא אצלם". 
כתוצאה מהלחץ אפשרה סוריה לאותם שני כמרים לפגוש חלק מן השבויים, בהם שחק, וכך נודע שהוא חי. "במפגש הזה אסרו עלינו לדבר שפה אחרת חוץ מעברית והתקשורת עם הכמרים התנהלה דרך מתורגמן", הוא נזכר, "אני הרגשתי בשאלות שלהם אמפטיה אלי ורק יותר מאוחר התברר לי שאחד הכמרים, יוחנן סנוק, חי בעבר בארץ וגם הכיר את כפר מסריק ושהבין עברית. לאחר ששבתי לארץ כתבתי אליו וקיבלתי ממנו מכתב תשובה בעברית".

23 גברים בחדר

לאחר ארבעה חודשים בבידוד הועבר שחק עם שאר הקצינים לחדר משותף. הוא קורא לזה "תקופת הביחד", שם שהה ארבעה חודשים נוספים עד לשחרור. "היינו 23 קצינים בחדר והמעבר לשם היה הקלה עצומה", הוא אומר. "בלילה שבו הפגישו אותנו התחלנו לדבר ולא הפסקנו. דיברנו לילה, יום ועוד לילה בלי הפסקה. היה לנו המון מה לספר אחד לשני, כמו למשל איך הסתיימה המלחמה. אני נשביתי ביום השני אבל היו כאלו שנשבו בסוף והם סיפרו לנו מה קרה ומי נהרג". 

התקופה הזו הייתה שיפור גדול לעומת הבידוד והחקירות. למרות שלא היה פשוט לחיות עם עוד 22 גברים בצפיפות במשך 24 שעות ביממה, בחדר לא גדול, הם הצליחו לקיים חיים קבוצתיים כולל סדר יום מאורגן. "עשינו בכל יום ריצת בוקר משותפת, היינו מזיזים את המזרונים הצדה ורצים. אבי ברבר, גם הוא טייס, היה "ועדת מזון" וארגן את חלוקת האוכל. היו לנו חוגים לאנגלית וערבית והיה גם חוג לברידג'. אחד הטייסים, גבי גרזון, צייר קריקטורות שלנו על הנייר של הגבינה הצהובה שקיבלנו ואלו היו הקלפים. לואי קובלסקי, שנשבה במוצב החרמון, היה חבר בנבחרת ישראל בברידג' וכך קיימנו טורנירים. יותר מאוחר כשהתחלנו לקבל חבילות מהארץ באמצעות הצלב האדום הכנו קלפים מהקרטונים של קופסאות משחת השיניים". 

אחד הדברים שהקפידו עליהם ביותר בתקופת ה"ביחד" היה החגים. "החג הראשון שחגגנו יחד היה פסח", מספר שחק. "קודם כל קיימנו דיון איזה ליל סדר לעשות, קיבוצי או מסורתי. הכרענו בהצבעה לקיים סדר כהלכתו. לא היו לנו הגדות ומצות וקיימנו ויכוחים בשאלה אם לאכול חמץ או לא. התחלנו לכתוב הגדה על נייר מכתבים. מכיוון שבאותה תקופה היו לנו כבר ביקורים של הצלב האדום הייתה לנו תחושה של יותר כוח והתכוננו להתעמת עם הסורים בנושא החמץ, אך מה שפתר את זה היו החבילות מהארץ. קיבלנו טי-שרט לבנים, שהוחלט שיהיו הבגד החגיגי לפסח, כיפות ומצות. הסורים לא הרשו לנו לקבל אלכוהול אז בירכנו על הקפה. עשינו סדר כהלכתו, בירכנו ושרנו והשומר הסורי פתח את הדלת והציץ בדיוק ברגע של 'שפוך חמתך על הגויים'". 

לאחר מכן הגיע יום העצמאות. אך בעוד את ליל הסדר קיבלו הסורים בהבנה היה ברור שאת יום העצמאות לא יוכלו לחגוג בפומבי עם דגל וסמלים, לכן עשו את זה בהיחבא. "באותה שנה ה' באייר חל בשבת", מספר שחק, "והחלטנו שנחגוג את יום העצמאות במסווה של קבלת שבת. הכנו דגל מטי-שרט לבנה שנשלחה מהארץ ותפרנו מסביב עם מחטים עשויות עצמות עוף שהכין לנו חיים רם מהטייסת שלי. השתמשנו בחוטים שנתלשו מתחבושות וציירנו פסים ומגן דוד בעט כחול". את הדגל תלו על קב של אחד הפצועים ששימש תורן. "בערב יום הזיכרון הורדנו את הדגל לחצי התורן וביום העצמאות העלינו אותו לראש התורן. הכנו גם נר זיכרון מהשמן העודף שהיה באורז ושזרנו פתיל מחוטים של תחבושת. הסתרנו את הנר והדגל באמצעות שמיכה שתלינו על המיטה העליונה וכל אחד יכול היה לגשת לפינה ולהתייחד שם".

כששרו את "התקווה" שמעה אותם קבוצת החוגרים ששהו בחלק אחר של הכלא; כך הם גילו שמדובר ביום העצמאות והחלו לשיר גם הם. הדגל, ששרד וחזר לארץ עם השבויים, נמצא בביתו של שחק ואף הוצג לא מזמן בפני הנשיא שמעון פרס בפגישה עמו.

לאחר שבעה חודשים אפשרו הסורים לשבויים לצאת החוצה. שחק: "יצאנו לגג של הכלא וראינו אור יום, היינו חיוורים אחרי תקופה ארוכה כל כך בחדר. אנשים בדרך כלל לא יודעים להעריך את הדברים הקטנים האלה, היומיומיים, המובנים מאליהם. יותר מחצי שנה לא ראיתי את השמש והירח. היום כששואלים אותי מה משמעותה של חירות, אני אומר: 'זה החופש לראות את הירח'".

חובה מוסרית שלנו

לאחר הפסקת האש חזרו השבויים לארץ. "למעשה, קיסינג'ר הוא זה שהחזיר אותנו מסוריה", אומר שחק. אולם גם פעילות המשפחות לשחרור השבויים עשתה את שלה והלחץ שהן הפעילו סייע לקידום שחרורם. "גולדה הייתה מוכנה להגיע להסכם הפסקת אש עם הסורים ללא חילופי שבויים", הוא מזכיר, "ורק בגלל לחץ המשפחות וההד התקשורתי, לצד פעילותו של הנרי קיסינג'ר, היו חילופי שבויים. גם יותר מאוחר, בשנות ה-80, יוסק'ה גרוף וחבריו חזרו רק בגלל הרעש שאמא שלו עשתה ולחילופין - משפחתו של רון ארד הייתה סבלנית ולמרות שרון היה חי, המדינה זנחה אותו". 

האם הלחץ שהמשפחות מפעילות לא מעלה את המחיר?

"יש אצלנו קרוב ל-12 אלף אסירים פלסטינים ומשפחותיהם עושות הרבה רעש, לכן הם דורשים מחיר כל כך כבד. יש להם אפילו שר מיוחד לענייני אסירים וזה מה שמקשיח אצלם את העמדות, לא הלחץ של המשפחות שלנו על הממשלה. בהתחלה הם דרשו עבור גלעד שליט רק שחרור של חמישה אסירים בכירים, אבל אנחנו אמרנו שלא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. כעת הם דורשים 450 אסירים כי חאלד משעל נכנס לתמונה, המשפחות שם לוחצות והמחיר עלה. 

"צריך לזכור שאצל שבוי בארגון טרור אי הוודאות היא גדולה מאד ורון ארד זה פרוז'קטור אדום: הוא יכול היה להיות בארץ, אבל הממשלה היססה. במקרים כאלה הזמן פועל לרעתנו והמחיר עולה. ישראל ויתרה על אמצעי לחץ וחתמה על רגיעה בלי להתעקש על החזרת גלעד שליט; אני מצפה שמדינה ישראל תהיה יותר נחרצת, יעילה ונמרצת במשא ומתן על שליט כי הזמן הוא קריטי. רון ארד כתב במכתב: 'תגידו להם לפעול מהר כי אין זמן', גם גלעד שליט מעביר את אותו מסר במכתבו האחרון".

אז אתה מאמין שכדאי לשלם כל מחיר כדי לשחרר שבוי?

"הביטוי 'כל מחיר' הוא דמגוגי, המחבלים דורשים מחיר מסוים. השאלה היא מה המחיר שאנחנו כמדינה משלמים על זה שגלעד שליט בשבי? לדעתי המחיר ערכית ומוסרית עצום. חייל שנשלח למשימה חייב לדעת שאם הוא נופל בשבי המדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו. זה מה שהחזיק אותי בשבי, הידיעה הוודאית שעושים כל מאמץ כדי להחזיר אותי. אני חושש שהוויכוח שבו מעמידים רק את מספר המחבלים שישחררו מול שחרורו של שבוי ישראלי הוא טעות. 

"חיים חפר כתב בשנות ה-80 על כך שהגדולה שלנו היא המוכנות לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר חיילים הביתה. זו הרעות, ה'ביחד' ואחוות הלוחמים. ההשתהות בשחרורם פוגעת בערכים אלה, שהם ערכי יסוד של החברה, והם אלו שנותנים לחיילים מוטיבציה להילחם ומסייעים להם להחזיק מעמד בשבי. השמירה על הערכים האלה חשובה יותר מעוד כמה מחבלים עם דם על הידיים".

זה נכון גם במקרה של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שהיה ידוע כמעט בוודאות שהם מתים? 

"בזמן ישיבת הממשלה שדנה בעסקה של רגב וגולדווסר עמדתי בחוץ וחילקתי מכתב שבו סיפרתי שגם עליי חשבו שאני מת, גם על חזי שי והיו עוד כאלה. ייתכן שאם יודעים בוודאות שהם חללים זה אחרת. בעסקת טננבוים חתמתי על עצומה נגד העסקה, כי הוא היה סוחר סמים וכי העסקה לא כללה את רון ארד. בעסקה של רגב וגולדווסר תמכתי, הם נשלחו על ידי המדינה והיה ספק אם הם בחיים. ואני מדגיש - זה לא בגלל המשפחות אלא בגלל המחויבות שלנו כמדינה לחיילים, זה חלק מהכוח שלנו ומהעליונות המוסרית שלנו". 

מול העליונות המוסרית שלנו עומד ארגון שלא בוחל בדברים הכי גרועים.

"אחת החקירות שלי בסוריה התנהלה בעיניים פקוחות על ידי טייס סורי. בשלב מסוים לא עניתי לו והוא סטר לי, ואז בזתי לו. יכולתי לספוג את כל העינויים ומכות החשמל מהחוקרים הרגילים, שהם אנשים בשפל המדרגה, אבל ברגע שטייס סוטר לי הוא הופך להיות נחות ממני. לכן ההצגה המשפילה שעשו החיזבאללה עם הצגת הארונות זה דבר שהשפיל אותם. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שהחזרנו אותם והבאנו אותם לקבורה, זה החוב המוסרי שלנו".

הצלקות שאחרי

על השאלה האם הוא השתנה והפך לאדם אחר בעקבות השבי, משיב שחק בזהירות: "יש לזה השפעה. השתחררתי בשלב מסוים ולא המשכתי בקבע. יש לזה השלכות, השבי הוא חלק ממני. יש אנשים שמדחיקים את התקופה אבל אני השארתי את זה פתוח, גם הפעילות שלי היא חלק מהעניין".
וכששחק מדבר על פעילותו הוא מתכוון לעמותת "ערים בלילה", שמאגדת פדויי שבי מכל מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד היום. מטרתה העיקרית של העמותה היא לפעול מול משרד הביטחון כדי שפדויי השבי יקבלו טיפול נאות. "כשחזרו השבויים ממלחמת יום הכיפורים, ממצרים וסוריה, לא ידעו מה לעשות איתנו", אומר שחק. "היה מדובר ביותר מ-300 איש ולא היה מערך טיפולי או שיקומי. ראו בעובדה שחזרנו את סוף הסיפור, וזה בפירוש לא כך. השבי לא נגמר, אנשים נושאים איתם צלקות נפשיות ולא פשוט לחזור לאחר השבי לחיי היומיום. יש אנשים פוסט-טראומטיים שהבעיות אצלם מתעוררות אחרי הרבה שנים. 

"במשך 34 שנה אף אחד לא שאל לשלומי. כשחזרנו מהשבי לקחו אותנו לבית הבראה בזיכרון יעקב לתחקירים ביטחוניים, ומבחינתנו זה היה כמו בית סוהר - אנחנו רק רצינו להיות עם המשפחה. לא היה שום היבט שיקומי, אנשים לחמו ושילמו מחיר כבד, יש שבויים לשעבר בני 80 פלוס שבמשך 60 שנה אף אחד לא התעניין בהם. מאז הקמת העמותה חלו שינויים והיום אפשר לקבל סיוע. בלחץ העמותה גם נחקק חוק פדויי שבי, שמכיר בכך שאנחנו זכאים לקבל טיפול ותגמול כספי, אך זה עדיין לא מספיק. כיום פדויי שבי זכאים לקבל, למשל, טיפול פסיכולוגי רק למשך שלוש שנים, ומה אם הם זקוקים ליותר? העמותה הצליחה להשיג תרומה מקרן הידידות כדי לממן עזרה פסיכולוגית נוספת ומכשור רפואי. מה שמדהים הוא, שבמשך הדיונים התברר שלמשרד הביטחון בכלל אין רישומים של כמה פדויי שבי יש ושכדי לקבל את הקיצבה אני הייתי צריך להוכיח שהייתי בשבי. בתור הוכחה צירפתי את המסמך בערבית שקיסינג'ר הביא איתו עם רשימת השבויים. זה משפיל ומבזה". 

העמותה מקדמת גם פעילות חברתית ובמסגרת זו היא עורכת מסע בכל הארץ, מהחרמון ועד אילת, בשיתוף ארגון נכי צה"ל ורשות הטבע והגנים לכבוד שנת ה-60. המסע משלב טיול, הכרת הארץ ושיח לוחמים, סיפורי מורשת של השבויים - והוא מתנהל פעם בחודש למשך שלושה ימים, כל פעם במקום אחר. בכל מקום שאליו מגיעים יוצרים קשר עם הרשות המקומית ומשתפים את הקהל הרחב. 
טקס הפתיחה התקיים במוצב החרמון, שם נפלו בשבי חיילים רבים; השבוי-לשעבר גידי ארנהרט סיפר את סיפורו ושחק הניף את הדגל מהשבי. בקצרין דיברו שלושה דורות של שבויים - שמוליק סגל שנשבה במלחמת העצמאות, מאיר מוזס, מפקד החוליה של אורי אילן שנשבה בשנות החמישים, ושחק עצמו. הדגל הונף פעם נוספת בגבעת התחמושת והוא יונף גם בסוף המסע, באום רש-רש, שם הניפו בתש"ח את דגל הדיו המקורי. 
מסעם של פדויי השבי יגיע לאזורנו באמצע אוגוסט. המסע יתחיל מתל חדיד בשבת 16/8 וימשיך עד ליער השבויים והנעדרים שליד מודיעין. התושבים מוזמנים להצטרף, לטייל ולשמוע את סיפורי השבויים והישרדותם.

 אודי, שומע אותך

"שלום קרנית, ראיתי אותך פעמים אחדות בטלוויזיה וקראתי אודות פעולותייך לשחרורו של אודי בעלך מן השבי. באחת מפגישותייך אמרת כי בעבר הבטחת לאודי לקטוף עבורו את הירח, ועתה את מבטיחה לו לעשות הכל כדי להשיבו הביתה. 
דברים אלה שאמרת החזירו אותי לימים אחרים, ימים בהם הייתי אני שבוי בסוריה. למעלה מחמישה שבועות נחשבתי נעדר. הסורים לא העבירו כל אות חיים ממני, והיו בארץ מי שסברו שאינני בין החיים. ארבעה חודשים הייתי בבידוד, בצינוק, נתון לחקירות ולעינויים קשים, ואין המלים מספיקות כדי לתאר את הייסורים שעברתי. כל אותה עת החזיקה אותי הידיעה שבבית מחכים לי רעייתי ובני הזקוקים לי ומצפים לשובי.
בלילות, כשלא נלקחתי לחקירות, שכבתי על רצפת הבטון הקרה חבול ומוכה. לעתים הייתי כפות בידיי וברגליי, אולם לא הייתי בשבי בסוריה. במחשבותיי הייתי בבית, עם בני משפחתי היקרים לי. שוחחתי עם אשתי, שמעתי את קולה המדבר אליי וחשתי במגעה המרפא את פצעי...
"...באחד הערבים, כשהחובש נכנס לחדר, השאיר השומר את הדלת פתוחה. התבוננתי בעדה החוצה והבחנתי בפנס גדול המאיר בשמיים. עברו מספר שניות עד שהבנתי שאין זה פנס אלא הירח, אותו לא ראיתי יותר מחצי שנה. אינני יודע כיצד לתאר לך את ההתרגשות שאחזה בי. הרגשתי את אשתי ליידי, ושנינו עומדים חבוקים ומתבוננים בירח, כפי שנהגנו לעשות בנעורינו בטיולינו הליליים בשדות הקיבוץ בו גדלנו.
הביטי בירח, קרנית, אמרי לאודי עד כמה את אוהבת אותו. האמיני לי, הוא שומע אותך כפי שאני שמעתי וחשתי את אשתי כשהייתי בסוריה. היי חזקה באמונתך ואל תרפי. המשיכי לפעול להחזרתו של אודי הביתה. אולי לא תוכלי לקטוף עבורו את הירח, אך אני בטוח שעוד תעמדו חבוקים יחד ותתבוננו בו".

קטע ממכתב ששלח אורי שחק לקרנית גולדווסר כחודש לאחר נפילתו של אודי בשבי ושאותו הקריא במהלך המסע, ביום בו הובא אודי לקבורה.