ירושלים העתיקה בתשח - משחק מכור

בשבי הירדני תיעדתי את המערכה ברובע היהודי בתש"ח, והחומר פורסם בספרי "ירושלים העתיקה במצור ובקרב", שיצא לאור בהוצאת "מערכות" ב-1957. לא חקרתי את דרג הפיקוד הצבאי וכמובן שלא נגעתי בהחלטות הדרג המדיני. גם בלעדי אלה עיכבה הצנזורה את פרסום הספר שנים מספר. ביום הקרבות האחרון הייתה ברובע היהודי תחושה די כללית כי ההבטחות לשגר אלינו תגבורת היו אשליות, והרובע היהודי נכנע תוך התעלמות מהוראת מפקד המחוז.

מאת: אהרון לירון

אחרי שובי מהשבי הזדמן לידי ספרון ושמו "להבות בשמי ירושלים" שכתב העיתונאי אביעזר גולדשטיין, היום אביעזר גולן. 1בספרון מצאתי כי מפקד מחוז ירושלים אמר יום אחרי נפילתנו בשבי כי ברובע היהודי צריכים היו לֵהָרֵג כולם. כאשר ספרי יצא לאור כתבתי לדוד בן-גוריון כי מי שיקרא בו בין השיטין עשוי להגיע למסקנה שהרובע היהודי הופקר במתכוון. בתשובתו מיום 3 באוקטובר 1957 התעלם דוד בן-גוריון מהערתי זו, וכתב: "אם אפנה פעם, אולי אנסה לספר על המלחמה להצלת ירושלים, שעמדה (אצלי בכל אופן) במרכז הדאגה המלחמתית, עד אחרי ההפוגה השנייה, וכמה זמן אחרי הפוגה זו". 2 לאיזו ירושלים התכוון בן-גוריון – העתיקה או החדשה?

  נאלצתי להמתין למעלה מארבעים שנה, עד שמסמכי מלחמת תש"ח שוחררו ברובם לעיונם של חוקרים, כדי לוודא שאכן, מלחמתו של הרובע היהודי בתש"ח הייתה משחק מכור.

  מפקד מחוז ירושלים מטעם ה"הגנה" בתש"ח היה האלוף דוד שאלתיאל, שפיקד על חטיבת “עציוני”. קצין המודיעין ואחר-כך קצין המבצעים של חטיבת “עציוני” היה סגן-אלוף ציון אלדד. בעדותו עבור ענף היסטוריה של צה"ל אמר ציון אלדד: "המשימה שהוטלה על מפקדת המחוז עם בואו של שאלתיאל, כפי שהצטיירה אצלי, הייתה הבטחת רציפות השטחים היהודיים בעיר. לא זכור לי כי דובר על ירושלים עברית או על כיבוש העיר העתיקה, בשעה שהוקרא לפנינו על-ידי שאלתיאל מכתב משימות מבן גוריון".3  דוד בן גוריון התווה את מדיניותו בשאלת ירושלים עוד ב-1937. בהצעת החלוקה שהגיש ביוני 1937 בשם ההנהלה הציונית לוועדת פיל, ועדת חקירה מלכותית בריטית לפתרון בעיית ארץ-ישראל, רק ירושלים החדשה נכללה בתוך מדינת היהודים. באטלס היסטורי מאויר של ירושלים באנגלית, שחיבר מרטין גילברט,4 ובמאמר של מוטי גולני שפורסם ב"קתדרה", גליון מס' 54, בטבת תש"ן,5 מובאת מפת ירושלים ובה הצעה לחלוקת העיר, שאותה הגיש דוד בן-גוריון ב-1938 לוועדת וודהד הבריטית. במפה זו הרובע היהודי הוגדר כשטח שהסוכנות היהודית הייתה מוכנה לוותר על הכללתו במדינה יהודית,6 כשכונות אחדות בדרום ירושלים, אבל בתום מלחמת העצמאות, כל השכונות האחרות - ימין משה, תלפיות, מקור-חיים, ארנונה ורמת רחל - היו בשליטה יהודית, ורק הרובע היהודי ננטש.

  עבדאללה אל-טל סיפר כי בימיו האחרונים של המנדט הבריטי הגיעו שני הצדדים, היהודי והערבי, להסכם עם ועדת שביתת הנשק הקונסולרית, שהורכבה מהקונסולים של צרפת, ארצות-הברית ובלגיה, על חלוקת "אזורי השלום" - אזורי הביטחון שהחזיקו הבריטים בירושלים אשר חצצו בין היהודים והערבים - "אולם שביתת הנשק החדשה טרם הספיקה להיכנס לתוקף, כי בעוד הבריטים מפנים את ירושלים ב-14.5.48 החלו היהודים, בהפירם את ההפוגה, לכבוש את השטח שהיה בידי הערבים, ושהוקצה להם".7 במקביל לזה סיפר ציון אלדד בעדותו בקשר למבצע "קלשון" שנפתח ב-14.5.1948, עם צאת הבריטים, כי התוכנית לא כללה את מחנה אלנבי, ולא את שכונת אבו-תור, והוסיף: "באם המשיכו בפעולות בכיוון היעדים הנ"ל, הייתה בכך יוזמה של מפקד "קלשון דרום" (שלמה חביליו)".8 אין מסמכים היכולים ללמד כי היה הסכם או הבנה לחלוקת ירושלים בין המלך עבדאללה ובן-גוריון, אבל הכעס של עבדאללה אל-טל, בעיקר הביטוי "שהוקצה להם", וההתנצלות של ציון אלדד יוצרים רושם שההסכם לחלוקת אזורי הביטחון שהחזיקו הבריטים נחתם לכאורה במסגרת הבנה בדבר קווי תיחום לחלוקת ירושלים.

  יש הסבורים כי עד החמישה-עשר במאי 48' נבעה מדיניותו של בן-גוריון מדבקותו בתוכנית הבינאום של האו"מ, אבל קשה להכחיש שהמלחמה נוהלה מתוך שאיפה ליצור במערב העיר רצף שכונות של ירושלים עברית, שתאם בקווים כלליים את מפת חלוקת ירושלים מ-1938, ולא ייחס חשיבות לעיר העתיקה.

  בהחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, שמכוחה קמה מדינת ישראל, נועדה ירושלים להיכלל באזור בינלאומי שהקיף גם את בית-לחם ועין כרם, הקדושות לנוצרים. דוד בן-גוריון חשש כנראה, כי אם מדינת ישראל הצעירה והחלשה תכבוש את ירושלים כולה, אומות העולם לא יניחו לה להחזיק בעיר, לכן שאף להציל לפחות את ירושלים החדשה במסגרת עברית בכל פתרון מדיני. דרך ניהול המלחמה לא סתרה בהכרח את אפשרות הבינאום.

  במפגש שהתקיים בשנת 1965 בין נציגי שלושת הארגונים הצבאיים שלחמו בירושלים הודיע נציג ה"הגנה" אברהם ארסט, אשר בתש"ח היה קצין בכיר במפקדת מחוז ירושלים, כי ביום שהבריטים פינו את כוחותיהם מירושלים, ב-14 במאי, נתנה מפקדת ה"הגנה" הוראה למטה מחוז ירושלים, שהוכתבה משיקולים מדיניים, שלא לפרוץ מזרחה מ"ברקליס בנק", היום בניין עיריית ירושלים.9 מנזר נוטר-דאם, הנמצא מזרחה מ"ברקליס בנק" נכבש באותו יום בידי ארגון לח"י, שלא סר למרות פיקוד ה"הגנה", וננטש. בליל 18/19 במאי נכבש שנית, הפעם בידי ה"הגנה".

  הלגיון הערבי, העבר-ירדני, נכנס לירושלים רק ב-18 במאי. בארבעת הימים שבין צאת הבריטים וכניסת הלגיון ניתן היה לשחרר את ירושלים. על כך אין עוררין, אבל הכוחות היהודיים לא קיבלו פקודה לבצע זאת.10

  יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, אמר באותו מפגש ב-1965 כי ההוראה שלא לפרוץ מעבר ל"ברקליס בנק" נקבעה מתוך הסכם של ה"הגנה" עם אצ"ל, וסיפר: "באתי אז אל מפקד אצ"ל, רענן, וביקשתיו: "תן כתף ונשחרר את העיר העתיקה", ולא נעניתי. בא זטלר אל שאלתיאל ואמר לו: "זוהי שעת כושר בלתי-חוזרת לשחרר את העיר העתיקה. הפר את הפקודה ובוא יחד אתנו, ונתקדם לעבר ירושלים העתיקה. בוא ונציל לפחות את הנצורים ממוות". אבל לדבריו, שאלתיאל חייך חיוך ציני, והשיב לו: "מה אתה דואג לעיר העתיקה? ובכלל, האם אתם הפטריוטים היחידים הקובעים פה את כל העניינים? יש ממשלה, יש הנהגה, והם דואגים. אשר לנצורים - יש להם מספיק מים, מספיק אוכל ומספיק אנשים. ובכלל - הלגיון לא יוכל לפלוש עם המשוריינים שלו דרך הסמטאות. בבוא הזמן נעשה זאת."

  למותר לציין כי מיד אחרי בואו הכניס הלגיון משוריינים נושאי תותח לסמטאות העיר העתיקה, תקף בעזרתם את הרובע היהודי, ומנע מכוחות הפלמ"ח פריצה נוספת אל בין החומות.

  זטלר, מפקד לח"י, רץ למחורת אל יצחק גרינבוים, שהיה ממונה על תיק הפנים ב"מנהלת העם", ואז אמר לו יצחק גרינבוים כי בקרב חוגי השלטון רווח הלך-רוח נגד כיבוש העיר העתיקה.11

ב ע י י ת   ה ק ש ר   ע ם   ה ר ו ב ע   ה י ה ו ד י
  למבצע "קלשון" שהכין מטה מחוז ירושלים לקראת פינוי הבריטים היו שתי מטרות: אחת - להשתלט על אזורי הביטחון הבריטיים, שנלקחו למעשה מן היהודים. שנייה - להשיג רציפות בין השטחים היהודיים בירושלים על-ידי כיבוש שטחים נוספים.12 אבל בתוכנית לא נאמרה אף לא מלה אחת על הקשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה, כאילו הרובע היהודי בעיר העתיקה איננו מנותק, ואין צורך ליצור קשר אתו. לא פורסם אז כי בישיבת מנהלת העם, ב-12 במאי 1948, כאשר גולדה מאיר העירה שסטטוס-קוו פירושו שליטה ערבית בדרך לרובע היהודי, ענה בן-גוריון: "צריך ללחוץ על זה, אבל בגלל זה לא לעשות מלחמות בירושלים".13 (גולדה מאיר לא הייתה חברה במנהלת העם. היא באה לישיבה לדווח על פגישתה עם המלך עבדאללה יום אחד קודם).

  הקונצפציה המדינית גרסה אז כי בעיר העתיקה תישמר הפסקת-אש ולא יהיו בה קרבות. בלייק סקסס הושג הסכם בין משה שרת (אז - משה שרתוק), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וג'מאל חוסייני, סגן יושב-ראש הוועד הערבי העליון, להפסקת-אש בירושלים העתיקה. ההסכם היה אמור להיות שלב בדרך להשגת שביתת נשק קבועה, לפי החלטת מועצת הביטחון, והוא נכנס לתוקפו ב-2 במאי.14

  לקראת ה-15 במאי הכין מטה הרובע היהודי בעיר העתיקה מבצע מקביל ל"קלשון" בשם "שפיפון". מבצע "שפיפון" כלל שלושה שלבים. שלב ראשון: תפיסת העמדות שהבריטים יפנו, שכמעט כולן הוקמו בבתים שנלקחו מאתנו. שלב שני: תפיסת עמדות נוספות, היוצרות קו הגנה רצוף וקצר, והשתלטות על פרוזדור עד הקישלה, תחנת המשטרה הסמוכה למצודה, בעורפו של שער יפו. שלב שלישי: פיצוץ בתים מסביב לרובע, כדי ליצור 'שטח הריגה' לפני עמדותינו.

  העמדה הבריטית הגבוהה ביותר שתפסנו הייתה 'עמדת הצלב', במגדל הפעמון של הכנסייה היוונית, בגבול הרובע הארמני. היא חלשה על שער ציון ועל רובו של הרובע היהודי. הפטריארך היווני דרש לפנותה. משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי, השיב: "אם הבריטים ישבו שם, גם אני יכול לשבת שם", אבל מטה המחוז הורה לנו לפנות את העמדה למרות הסבריו של משה רוסנק, עד כמה העמדה חיונית לנו. כעבור שעה קלה תפסוה הערבים וחלשו על שער ציון ועל חלק מהרובע.

  לא הורשינו לבצע את השלב השני בתוכנית "שפיפון", משום ההוראה לשמור את הפסקת האש, לכן קו העמדות שלנו היה קשה להגנה, ולא הגענו לעורפו של שער יפו. את השלב השלישי לא היינו מסוגלים לבצע מחמת מחסור בחומרי נפץ. תפיסת עמדות הבריטים בוצעה בשקט מוחלט, ללא ירי, אבל הערבים ראו בתפיסת העמדות הפרה של הפסקת האש, כי גם הם התכוונו לכבוש את עמדות הבריטים, ומיד פתחו בתקיפתנו. פיקוד המחוז אסר עלינו לפתוח באש, ונתן לערבים אפשרות להקים עמדות.15

ע ק ש נ ו ת ו  ש ל  ש א ל ת י א ל  ל ת ק ו ף  ד וו ק א  ב ש ע ר  י פ ו
  תוכנית "שפיפון" כוונה גם לפריצה אל הרובע מבחוץ. משה רוסנק, מפקד הרובע, סיפר בכנס מגיני הרובע היהודי שנערך ב-1988: "לא התיימרתי להיות גנרל גדול, אבל הכרתי את הסביבה הזאת, לכן התוכנית ששלחתי לשאלתיאל אמרה: הטעיה בשער יפו, כיבוש הר ציון ופריצת שער ציון.16 - - אני מאמין שלא ב-48', לא ב-56', ולא ב-88', צה"ל, בשום מקרה, לא יכול היה להיכנס דרך שער יפו. ענה לי מפקד המחוז: "לא בא בחשבון. בא בחשבון רק: התקפה משער יפו והטעיה בכיוון הר ציון". ההמשך ידוע."
  כאשר שאלתיאל הציע תוכניתו זאת לפלמ"ח, מפקדיו התייחסו אליה בביטול. כאשר יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שאל את שאלתיאל איך הוא מתכוון לתקוף דרך שער יפו הסגור בבטון, וחומה של 6-9 מטרים מעליו? ענה שאלתיאל שישנם מפקדים חוץ מיוסף טבנקין היודעים להכין תוכניות מלחמה. הגיב טבנקין: "עזוב שטויות. איני מבין איך אפשר לכבוש את השער כשקווי העמדות של האויב מוחזקים מזה חמישה חודשים".17 יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל", הציע בישיבה לרכז את כל הכוחות - של חטיבת "עציוני" ושל הפלמ"ח - ולתקוף במשותף מכיוון נוטר-דאם, כדי לכבוש את כל השטח שמצפון לחומה עד למוזיאון רוקפלר. לחסום בכך את הכניסה הצפונית לעיר, ולהפסיק או להקל את ההתקפה על הרובע היהודי, אבל שאלתיאל ביכר לפצל את הכוחות, ותשובתו הייתה: "לא ביקשתי ממך עצות. תן לי רק עזרה בצורת הסחה על הר ציון. אני אחראי כאן".18

  איך תכנן קצין המבצעים של שאלתיאל את תקיפת שער יפו? הוא תכנן, כהגדרתו, התקפה 'שקטה' על המצודה על-ידי פיצוץ סורג בפשפש המצוי בחומה, והחדרת פלוגה בפשפש בחסות החשכה. הצלחת פעולה בדרך זו מוטלת בספק כשהיא מבוצעת לרגלי חומה, ובפרט כאשר רוצים להחדיר בפשפש פלוגה שלמה. כמה רימונים ממרומי החומה יכולים לקטול את הכוח. פרט לכך, קצין המבצעים לא תכנן את הגעת הכוח התוקף לחומה בהתגנבות יחידים, אלא תכנן להסיעם עד החומה במשוריינים. מיותר להסביר שבלילה שומעים קול של מכונית נוסעת ממרחק של קילומטר, ואז האויב מזעיק את כל הכוח על החומה.

  יתכן כי עקשותו של שאלתיאל לתקוף את המצודה בלי להתחשב במציאות בשטח נבעה מכך שאחד הקווים המנחים שקיבל מבן-גוריון עם כניסתו לתפקידו, ב-5 בפברואר 1948, היה לכבוש את 'מגדל דוד' ולהבטיח את רציפות השטח (עם הרובע) היהודי. בעדותו אמר: "דבריו של בן-גוריון כי יש להניף את הדגל היהודי על 'מגדל דוד' חדרו ללבי כסיסמא".19 ההיו דגלים וסיסמאות חשובים לו יותר מן הנתונים הצבאיים בשטח? (עוזי נרקיס סיפר בעדותו כי ערב פריצת שער ציון שאל אותו שאלתיאל: "נו, דגל יש לך?"…)

  כיבוש המצודה לבדה, בלי לכבוש יחד אתה את הרובע הארמני איננו מבטיח קשר עם הרובע היהודי ולא את הגנתו. גרוע מזה - אילו הייתה נכבשת המצודה לבדה, הכוח הכובש היה נתון מיד במצור. הצלבנים שגו את השגיאה הזאת בדצמבר 1239, ונאלצו להיכנע. מצד שני, הנחייתו של דוד בן-גוריון לכבוש את המצודה כדי להבטיח את רציפות השטח היהודי חייבה השתלטות על הרובע הארמני, ונגדה את מדיניותו, לפיה ירושלים העתיקה נועדה לשלטון זר. אולי זהו מקור ההיסוס שמנע את כיבוש הרובע הארמני בעת פריצת שער ציון, והביא לנפילת הרובע היהודי לידי האויב כפרי בשל.

ה ה נ ח י ה:  " ל א   כ ו ב ש י ם  א ת  ה ע י ר  ה ע ת י ק ה
  לפני יום העצמאות ה-13 הוזמנתי לקיבוץ כפר מנחם, לספר על המערכה ברובע היהודי בערב שהוקדש למלחמה בירושלים. לתוכנית בערב זה הוזמן גם מישאל שחם, שהיה אז מנהל נמל אשדוד, ובתש"ח היה אחד המועמדים לפקד על מחוז ירושלים. מישאל שחם סיפר אז על ויכוח שהיה לו עם גולדה מאיר, שהייתה אז הממונה מטעם מטה ה"הגנה" על הטיפול בירושלים. הוא אמר לה שמטרתנו בירושלים לשחרר את העיר. גולדה אמרה שמטרתנו בירושלים להגן על היהודים. זו לא הייתה דעתה האישית בלבד, כמובן.

  אחד מחוקרי יומניו של בן-גוריון טען באוזני כי אחרי החמישה-עשר במאי, כאשר בן-גוריון ראה שהאו"ם אינו עושה דבר כדי לבצע את החלטת החלוקה ולמנוע את המלחמה, הוא שינה את מדיניותו בעניין ירושלים, והיה נכון לכובשה. אינני יכול לקבל את דבריו משום שבארבעת הימים שבין פינוי הבריטים מירושלים והגעת הלגיון הערבי אליה, לא שינה דוד בן-גוריון את הנחייתו הראשונית, שמנעה את כיבוש ירושלים העתיקה. עוזי נרקיס, סגן מפקד הגדוד הרביעי, שפקד על ההתקפה בהר ציון, העיד כי גם בשעה שנוצר הסיכוי לפרוץ את שער ציון ולכבוש את העיר העתיקה, ההנחיה שניתנה לו על-ידי שאלתיאל באמצעות איתי (איתיאל עמיחי), קצין המטה בחטיבת "הראל", הייתה: "אתם נכנסים, מתחברים עם הנצורים, ו ל א  כ ו ב ש י ם  א ת  ה ע י ר  ה ע ת י ק ה, ומיד יבוא כוח של שאלתיאל ויחליף אתכם".20 לפי עדותו של עוזי נרקיס, הר ציון נכבש הודות ליוזמת מפקדי הפלמ"ח: "אני מדגיש כי לא הייתה לנו כוונה לכבוש, אלא רק לתקוף בהתקפת הסחה, אולם כיוון ש'הלך', התקדמו וכבשו.21 אליהו סלע ("רעננה"), קצין המבצעים של גדוד הפורצים, העיד: "נשארנו על ההר לפי יוזמתנו, שלי ושל עוזי נרקיס, שנינו ירושלמים".22 הר ציון נשאר בידיים יהודיות הודות ליוזמתם, ולא על פי פקודה של דוד שאלתיאל. שניהם העידו כי הרעיון לפרוץ את שער ציון צץ אצלם ובמטה המחוז במקביל רק בבוקר, אחרי כיבוש הר ציון, בהשפעת הידיעות על המצב הנואש ברובע היהודי.

  עיון בעדויות הנפשות הפועלות מעלה כי במבצע פריצת שער ציון התרחשה טרגדיה של טעויות ואשליות. עוזי נרקיס דרש שיעבירו אליו את פלוגתו של אפרים לוי, שנועדה להיכנס לעיר העתיקה בהתקפת הנפל בשער יפו, כדי להמשיך בפריצה משער ציון לעורפו של שער יפו, דרך הרובע הארמני. הוא לא נענה, בנימוק שהפלוגה תשושה. במקומה הובטחה לו פלוגה בפיקודו של מוטקה וינשטיין (היום גזית), "אשר תמשיך במבצע".23 אבל לגזית ניתנה יחידה לא הומוגנית ולא מאומנת, שהורכבה בצהורי אותו יום מלקט אנשים ללא מפקדים, שצוידו ברובים צ'כים חדשים. חלקם היו טירונים מבוגרים, שלא ירו ברובה מעולם. הוא ארגן אנשי חי"ם (חיל משמר) אלה בשתי מחלקות לקראת המשימות הארעיות שקיבל: 1. החלפת הפלמ"ח בהר ציון ליום-יומיים. 2. העברת אספקה לעיר העתיקה אחרי פריצת שער ציון.

 גזית הגיע לשכונת ימין משה בערך ב-17.00. ב-18.00 נכח בקבוצת הפקודות של מפקדי הפלמ"ח, שבה פירט עוזי נרקיס את התוכנית, ואמר בין היתר כי הפלמ"ח ייכנס לרובע הארמני. רעננה הוסיף שחל שינוי בתוכנית, והחי"ש, כך כינה את יחידתו של גזית, "יקבל מאתנו את העיר העתיקה". גזית התנגד, והסביר שיחידתו גויסה רק ליום יומיים, להחזיק עמדות בהר ציון, ואינה מתאימה למשימה מבחינת אימונה, ארגונה ורמתה. הוא התקשר טלפונית עם ציון אלדד, קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", וציון אלדד הורה לו להיכנס לרובע היהודי. גזית שאל מה יהיה תפקידו במקום. ציון אלדד לא הספיק לחשוב על כך, כפי הנראה, כי אמר לגזית שעליו "להיות נציג מפקד המחוז, הדואג בנאומים למורל האנשים".24 גזית התאכזב מן התשובה המוזרה. לפי כישוריו, הוא ציפה לתפקיד פיקודי. תפקיד מאולתר של מסביר נראה לו מגוחך. מצד שני, ציון אלדד הבטיח לו כי "הפריצה תובטח ופרשת המצור לא תחזור."
  עוזי נרקיס טעה כנראה בהבנת הסיכום בין מפקדי הפלמ"ח וציון אלדד. כאשר מפקדי הפלמ"ח דיברו עם ציון אלדד על כך שגזית "יקבל את העיר העתיקה", אלדד הבין כי הם מבקשים שהוא יטיל על גזית להיכנס לרובע היהודי ולהשתתף בהגנתו. זאת ההוראה שאלדד נתן לגזית, וזה בדיוק מה שגזית עשה, אבל עוזי נרקיס חשב כנראה שמדובר בכך שגזית יקבל עמדות ברובע הארמני ויחזיק בפרוזדור אל הרובע היהודי, כי בעדותו סיפר נרקיס שניסה להטיל על יחידתו של גזית לכבוש את הכנסייה היוונית ברובע הארמני (בטעות קרא לה "הכנסייה הארמנית") או את בית-הספר הארמני, כדי להבטיח את ראש הגשר. לדבריו גזית הסביר לו שיחידתו אינה מסוגלת לכך, ואז, לדברי נרקיס: "עניתי לו כי הובטח לי לקבל תגבורת, ונכון הוא כי דרשתי את גדודו של אפרים לוי, אולם לאחר ששלחו אותו, עליו למלא את המשימה המתוכננת".25 לא ברור מתי בדיוק התקיימה שיחה זו.

  יחידתו של גזית עלתה להר ציון בערך ב-22.00 - 23.00, והעלתה אתה ארגזי תחמושת, אספקה רפואית ופריטי אספקה אחרים. לפניהם הלכה יחידת פלמ"ח שהזדרזה ולא התחשבה בקצב ה'סבלים'. כאשר גזית הגיע להר בערך ב-23.30 בא לקראתו דדו (דוד אלעזר) וביקש כי אנשיו יחליפו את אנשי הפלמ"ח בעמדותיהם בהר עד פריצת השער, כדי שיוכלו לנוח לפני הפריצה. גזית נענה ברצון. הוא לא הכיר את מיקומן של העמדות, והשאיר לעצמו חוליה גדולה של רצים, כדי לשמור על קשר מהיר עם אנשיו הפזורים בחשכת הלילה. מפקדי הפלמ"ח לא שיתפו את גזית במידע עד שפגש במקרה את רעננה, דרש וקיבל אפשרות להימצא במפקדת הפלמ"ח כדי להתעדכן בהתרחשויות. מיד אחרי פריצת השער קרא לאנשיו במהירות, בעזרת הרצים, וכל קבוצה שהגיעה שלח ללא שהות עם ארגזי הציוד אל הרובע היהודי. לוחמי הרובע ראו בהם תגבורת, ומיד בהגיעם נלקחו על-ידי מפקדי הרובע לעמדות. גזית עצמו וחוליית הפיקוד שלו נשאו אספקה מהר ציון לרובע ובחזרה פעמים מספר. קבוצת שוטרים צבאיים שהביאה להר אספקה נוספת סירבה לסייע להם בנשיאת המטען. כאשר גזית הגיע לרובע, אנשיו כבר היו בעמדות, ללא תיאום אתו.26

  רעננה סיפר בעדותו שאנשי מטהו של שאלתיאל לא פסקו להודיע לפלמ"ח כי "בכל רגע תגיע התגבורת אשר נדרשה".27 אברהם לבנון, מיחידתו של גזית, סיפר בכנס לוחמי הרובע היהודי ב-1988 כי היה על גג בית-הספר של הבישוף גובאט ושמע את רעננה מדווח לשאלתיאל באלחוט: "יצרנו קשר עם אנשי הרובע היהודי, ואני מבקש שתשלח את שתי המחלקות שסיכמנו". שאלתיאל השיב: "אין לי אנשים". הובטח גם כי מיד אחרי הפריצה תגיע שיירה של מספר משוריינים קטנים עם אוטובוס "המקשר" הקטן (היום "אגד", קו 38), אשר תביא אתה את האספקה המבוקשת של תחמושת וחומרי רפואה, ותוציא "מהרובע את הזקנים והפצועים".28 לפי עדותו של עוזי נרקיס, שאלתיאל "אפילו לא ארגן את השיירה". הגיע משוריין אספקה יחיד. הזקנים והפצועים לא פונו, כמובן. ציון אלדד אישר בעדותו: "לא זכורה לי כל תוכנית בדבר שיירת משוריינים שלנו ובה ציוד ועזרה ראשונה, אשר הייתה מיועדת להגיע לעיר העתיקה דרך הכביש אחרי הפריצה".29 לֵויצֶה כתב בספרו "תשעה קבין", בעמ' 53, כי דובר על אמבולנסים.

  כאשר התברר למפקדי הפלמ"ח שהבטחותיו של דוד שאלתיאל לשליחת תגבורת הן אשליות בלבד, וביחידה של גזית הם לא יכלו להסתייע בפעולת תקיפה, הם החליטו לסגת. איך אומרים היום? "נשבר להם". הפלמ"ח יצא מהעיר העתיקה ונטש את שער ציון.
  מרדכי גזית סיפר כי באחת מתנועותיו האחרונות בין הרובע ושער ציון, בערך ב-05.30, בא מולו רעננה ודרש ממנו להחזיק בשער ציון. דרישה חדשה זו הפתיעה את גזית והייתה תמוהה בעיניו, כי רעננה ידע היטב שאנשי היחידה שגזית קיבל לא התאימו להחזקת עמדת מפתח. ממילא הם כבר נמצאו בעמדות בתוך הרובע היהודי, כפי שסוכם מראש. "עם מי אתפוס את השער?" שאל גזית. לדבריו, רעננה ויתר ואמר כי הוא מבין.30 שאלתיאל סיפר בדו"ח שלו: "הכוח ששלחתי מאנשי ירושלים צריך היה לחזק את הגנת הרובע לזמן קצר בלבד".31 אם נכונים דברי שאלתיאל, שפלוגתו של גזית נשלחה לחזק את הגנת הרובע היהודי, הרי שביודעין הוא נמנע מלשלוח כוח שיאפשר לפלמ"ח להיכנס אל הרובע הארמני ולהגיע לעורפו של שער יפו או לפחות יחזיק בפרוזדור אל הרובע היהודי. אם באמת ובתמים סבר דוד שאלתיאל שכוחו הקטן של הפלמ"ח יוכל לבצע את כל המשימות, מצער לחשוב מה היה כשרונו הצבאי.

  דוד שאלתיאל לא שיתף את קצין המבצעים שלו, ציון אלדד, בדיונים עם מפקדי הפלמ"ח על פריצת שער ציון, ובליל פריצת השער הרחיקו מן המטה ושלח אותו לבצע התקפה במעבר מנדלבאום. באותו לילה אלדד היה מנוטרל מכל ההתרחשות בהר ציון. ציון אלדד אישר בעדותו כי "המחוז לא סייע לפלמ"ח עקב כך שהדרישה לא הובאה אלי". "רק למחורת נודע לי כי השער נעזב ונתפס על-ידי כוחות הלגיון. לו נדרשתי, מתקבל על הדעת כי הייתי מצליח למצו�

 

site by muza - קידום עסקים

ESN - בניית אתרים