חיילים שחזרו מן השבי מספרים על ההתמודדות שמתחילה דווקא עם השחרור

כמעט מדי לילה במשך שמונה חודשים שבהם היה כלוא בשבי הסורי, חלם יואב בן דוד חלום זהה. "בלילות הראשונים אתה חולם שאתה משתחרר, ואז אתה מתעורר במפח נפש", סיפר. "אחר כך החלום משתכלל, ואתה חולם שקיבלת אפטר ואתה צריך לחזור לכלא. ככה החלום מגן עליך שלא תהיה עד כדי כך מבואס". 

בן דוד השתחרר מהשבי לפני 35 שנים, אך הסיוטים מהשבי והפחדים לא עזבו אותו. שנה וחצי אחרי השחרור התפרצו אצלו תסמונות פוסט-טראומטיות קשות. הוא הסתגר בביתו, וכמעט ניתק קשר עם האנשים שבסביבתו. לפני כעשור הקים בן דוד את עמותת "ערים בלילה", שנועדה לאגד את פדויי השבי בישראל ולייצג אותם מול צה"ל ומשרד הביטחון. הקמת העמותה והקשר עם פדויי שבי אחרים סייעה לו להתמודד עם הטראומה. אבל רבים מחיילי צה"ל שעברו את חוויית השבי לא הצליחו לבנות את חייהם. במשך השנים התברר שחלקם התקשו לחזור לתפקוד נורמטיווי. אצל אחרים התפרצו בעיות רפואיות, והם מתו בגיל צעיר. 

"לאורך שנים, מתברר שהבריאות הגופנית של פדויי שבי מאוד מידרדרת", אומרת הפרופסור זהבה סולומון מאוניברסיטת תל אביב, שחקרה במשך שנים את ההשפעות הנפשיות של חוויית השבי. "הזיקנה קופצת עליהם יותר מהר. וזאת כמובן בנוסף לפגיעה הנפשית, שהיא בהרבה מקרים קשה מאוד". 

רבים ממאות הישראלים שעברו את חוויית השבי, רובם במלחמת יום כיפור, מעידים שההתמודדות עמה רק מתחילה אחרי השחרור. "הרגע של הנפילה בשבי הוא זוועתי, אבל המעבר בין השבי לחופש הוא גם לא קל נפשית", אומר ד"ר מיכאל זייפה, היום מנהל מחקר ופיתוח בחברת "טבע", שישב בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. "אתה די מבולבל. בבת אחת אתה פתאום אדון לעצמך. לוקח זמן עד שהראש חוזר לעצמו. צריך להתחיל להתאפס, להבין מה קורה. זה לא קל. בניתי חיים, התקדמתי מבחינה מקצועית, אבל אני חי את השבי כל הזמן. זה מלווה אותי כל הזמן". 

ימים אחרונים, ימים ראשונים 

זייפה נפל בשבי ב-8 באוקטובר 1973. בששת השבועות ששהה בשבי, הוא סבל מכות ועינויים כמעט מדי יום. כמו שבויים אחרים, גם הוא ביקר במאהל המחאה שהקימה משפחתו של החייל החטוף גלעד שליט מול בית ראש הממשלה בחודש שעבר. המו"מ על שחרור של גלעד שליט הזכיר לו את רגעי השחרור מהשבי: ב-15 בנובמבר 1973, ירד זייפה מהצינוק שבו היה כלוא לחצר בית הכלא, לקחת את המסטינג עם ארוחת הערב. אלא שהפעם, משהו נראה לו שונה: בחצר היו כמה סוהרים, שליוו קבוצת שבויים ישראלים וגילחו אותם תוך כדי הליכה. זייפה הסיק שהגילוח הלילי הוא סימן שהמצרים מתכוונים לצלם אותם. בינתיים, קשרו את עיניו והובילו אותו לאולם גדול באחד מבנייני הכלא. 

כשהוסר הכיסוי מעיניו, הוא ראה שבאולם נמצאים שבויים ישראלים נוספים, שחלקם כבר נחשבו בעיניו למתים. לאולם נכנסו כמה שוטרים צבאיים וניצבו בפינות. בעקבותיהם נכנסה פמליה של קצינים מצריים וביניהם אישיות בכירה. אחד הסוהרים, ששימש כמתרגם, הציג את האישיות: שר ההגנה אחמד איסמעיל עלי בכבודו ובעצמו. זייפה הבין שמשהו דרמטי מתרחש. "יש לי הודעה מפתיעה בשבילכם", אמר השר וסקר את השבויים. "בקרוב תשובו לבתיכם, גלים גלים". 

מהצד השני של דלת התא, הימים האחרונים של השבי נראים בדיוק כמו הימים שלפניהם. "לא היה לי מושג מה קורה, אבל כל הזמן האמנתי שמישהו עושה משהו כדי להחזיר אותנו", מספר זייפה. "שוחררתי רק ב-19 בנובמבר. היו כמה ימים של לחץ, כי המשכנו להיות בצינוק והכל היה כמו קודם. אולי קיבלנו קצת פחות מכות. רק אחרי ארבעה ימים, כשבאתי לקחת אוכל, הקריאו מספרי תאים שמשתחררים ואני שמעתי את המספר של התא שלי. הרמתי את היד והבנתי שזהו. אחרי שעה פתחו את הדלת, נכנסו ושאלו אם זה אני. הבנתי שיוצאים". 

את הרגע שבו נפגש עם הוריו מתאר זייפה כאושר הגדול ביותר האפשרי. "זה היה אושר בלתי רגיל", הוא נזכר. "את הרגע הזה הסרטתי לעצמי מאות פעמים במשך התקופה שהייתי בשבי. החוויה גדולה מכדי לתאר אותה. זה אפילו לא דומה להרגשה כשנולדים לך ילדים. אבל כשאני מסתכל היום על צילומים מהפגישה הראשונה, אני רואה על הפנים של ההורים שלי כאב נורא. אתה רואה מה עבר על האנשים האלה במשך שישה שבועות". 

פגיעים יותר מתינוק 

מה הופך את חוויית השבי לקשה כל כך? לדברי הפרופ' סולומון, "שבי הוא אחת החוויות האנושיות היחידות שבהן אדם אחד נמצא בשליטה מוחלטת של השני. כבוגרים אנחנו לא נמצאים אף פעם במצב כזה, שבו אנחנו תלויים לחלוטין בזולת לצרכים הכי בסיסיים - אוכל, שינה, עשיית צרכים. השבוי יותר פגיע מתינוק. הוא מצוי בשליטה מוחלטת של השובה, והשובה עושה כל מה שביכולתו לשבור לרסיסים את נפשו של השבוי. להרבה שבויים סיפרו שהמדינה נכבשה, הבית נהרס, האשה נאנסה והילדים נרצחו. אין לשבוי שום מידע, והוא מבוהל לחלוטין. במצב כזה קל מאוד להשפיע עליו, ולשתול בו רעיונות". 

בזמן שבו ישב זייפה בשבי, מאות קילומטרים צפונה משם, ישב יואב בן דוד בכלא הסורי. הוא היה חייל נח"ל, ונפל בשבי ב-6 באוקטובר 1973. הוא חזר לארץ לאחר שמונה חודשים, ב-5 ביוני 1974. "יום אחד הגיע אחד הסוהרים, אתו יצרתי קשרי ידידות. הוא אמר לי: ?באתי להיפרד, אני יוצא לחופשה, כשאני אחזור אתם כבר לא תהיו פה'", נזכר בן דוד. "הוא כנראה לא היה אמור להגיד לנו את זה, אבל בתור שבוי אתה בכל מקרה לא מאמין לאף אחד. כל הזמן מנסים לעשות עליך מניפולציות". 

כמה ימים מאוחר יותר, התברר שהסוהר צדק בתחזיתו. השבויים הישראלים קיבלו הודעה רשמית שהם משתחררים. "אמרו לנו: אתם הולכים לטוס במטוס וכל אחד יכול לקחת 20 קילו", מספר בן דוד. "מחמש בבוקר ועד הצהריים עשו לנו מסדרים כל חמש דקות, וכל פעם הורידו לנו משהו. אחרי כל המסדרים, נשארתי עם מגבת. עלינו על אוטובוס תיירים בליווי משטרתי לשדה התעופה. כל הדרך לא האמנתי שחוזרים. כל הזמן חשבתי שעושים לנו תעלולים. עד שראיתי את תל אביב לא האמנתי". אך לדברי בן דוד, שבויי מלחמת יום כיפור זכו ליחס משפיל מהממסד. קבלת הפנים החגיגית בשדה התעופה התחלפה תוך זמן קצר בחקירות ממושכות במתקן ההבראה בזכרון יעקב, שאותו הוא מכנה "זכרון יעקב הידועה לשמצה". 

"נתנו לנו יומיים בבית, וביום ראשון כבר היינו צריכים להתייצב בזכרון יעקב", נזכר בן דוד. "בזכרון עברנו מסע השפלות וחיטוט בלתי פוסק. אני לא נגד חקירות, אבל זה צריך להיות בפרופורציות. הם השתמשו נגדנו באלימות מילולית ובאיומים: ?אנחנו נשפוט אותך, אתה לא מגלה לנו הכל'. היו דברים שהחזירו אותי לשבי: יום אחד בזכרון יעקב לא קמתי בזמן לאחת החקירות. הביאו חיילת נחמדה והיא דפקה על הדלת של החדר שלי. ואני זינקתי. הייתי כמו רוח רפאים. הייתי בטוח שאני שוב בסוריה, והשחרור היה רק חלום". 

מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "במינהל הנפגעים וקציני הערים הושלמה באחרונה עבודת מטה שבחנה את פקודת המטכ"ל בסוגיית הטיפול בפדויי השבי. בהמשך לעבודת מטה זו, גובשה פקודה מעודכנת המצויה כעת בהליכי אישור במטה הכללי. הליווי המקצועי הייעודי לצרכיהם של פדויי השבי ניתן על ידי משרד הביטחון, בכפוף להליכי הכרה בהם כנכים. צה"ל מקיים קשר עם הנפגעים ובני משפחותיהם באמצעות קצינות הנפגעים, המפקדים והיחידות". הטיפול בפדויי שבי הוא טיפול פרטני, ארוך ויסודי שמטרתו שיקום אמונם הבסיסי בבני אדם. מצב זה מצריך משך טיפול ארוך יותר, ובמקרים רבים סיוע משלים בצורת טיפול, או ייעוץ משפחתי וקבוצות תמיכה מקרב פדויי השבי עצמם המונחות על ידי אנשי מקצוע. במידת הצורך, מטופלים פדויי השבי ביחידה לתגובות קרב של צה"ל".
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©