עד שהקמנו את 'ערים בלילה' פשוט שכחו אותנו

מאת: איתי גודר
צילומים: אריאל בשור
כל הזכויות שמורות לעיתון הלוחם, יולי 2009 ©

זה קרה לפני כמעט שנתיים. סא"ל (מיל.) אורי שחק השכים קום כהרגלו והתכונן לצאת לצעידה רגלית שגרתית באחד הפארקים בעירו, מודיעין. שום דבר בבוקר ההוא לא רמז על שצפוי להתרחש. "מדובר בנוהל רגיל שיצרתי לעצמי", הוא מספר. "לקום בשעת בוקר מוקדמת, לשטוף פנים, לעלות במהירות על בגדי ספורט ולצאת להליכה". 

הבוקר ההוא היה מעט מעונן, אך שחק לא ייחס לכך חשיבות יתרה. הוא כבר צעד בחום, בקור, באביב ובסתיו. קשה למצוא אותו לא מוכן. כמעט בלתי אפשרי להפתיע אותו. "הגעתי לפארק והתחלתי ללכת, מנסה לחשוב על היום הצפוי לי", נזכר שחק. "ופתאום שמעתי מאחור צעדים. בתחילה הם היו חלשים, אך לא ניתן היה להתעלם מקיומם. בהמשך קולם גבר. רקיעות קצביות ומהירות". לפתע, בלי התראה מוקדמת, אפפה את שחק תחושה נוראית שהחזירה אותו 34 שנים אחורה, ליומה השני של מלחמת יום־הכיפורים, אז נפל בשבי הסורי. "זה היה 'פלאש־בק' מטורף. שוב הייתי בכלא הסורי, מקשיב באימה לצעדי הקצינים המגיעים לתא שלי כדי לחקור אותי". 

קולות הצעדים הלכו וגברו. התחושה היתה שבעוד שניות אחדות הם יסגרו עליו סופית. שחק כמעט והתפלץ. באותו רגע, מצידו השמאלי, עקף אותו אצן אלמוני שערך את ריצת הבוקר שלו. "אני זוכר שנעמדתי במקום ופשוט לא הייתי מסוגל להמשיך", הוא אומר. "ניסיתי ללכת עוד מספר מטרים והתיישבתי על ספסל המום. ניסיתי להסדיר את הנשימה. ישבתי שעה בלי לזוז, למרות שבתחושה שלי עברו בסך־הכל חמש דקות". 

זה שוב היכה בו, שוב חזר אליו. הרבה שנים חלפו מאז ימי השבי. בחלק מהזוועות שעבר שיתף את אשתו חוה ואת בני המשפחה הקרובים. את הרוב שמר לעצמו. מנגנון ההדחקה שלו העלים מפני השטח את אותם שמונה חודשים ארורים בהם הוחזק בכלא בדמשק. והנה זה חזר. "לפתע לא היתה לי שום דרך להתגונן מפני התחושה האיומה הזו. היו לי ימים לא קלים מאז שחזרתי מהשבי, עד היום קשה לי מאוד להתמודד עם יום־הכיפורים, אבל שום דבר לא דמה להרגשה הנוראית שחוויתי. פתאום הייתי שוב בבידוד, באותו צינוק קטן, נעול וכמעט אטום, שדלקה בו מנורת חשמל יחידה במשך 24 שעות ביממה". מאז אותו היום הפסיק שחק לבצע את ההליכות בפארק. 

כעבור מספר ימים, כשניסה לבאר לעצמו מדוע אפפה אותו דווקא אז אותה תחושה אפוקליפטית, קיבל שחק רמזים ראשונים. מעט אחרי מלחמת לבנון השנייה גורלם של אורי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, שנשבו באותה מלחמה ארורה, לא היה ידוע. גלעד שליט, ממש כמו היום, הוחזק בשבי. במדינת ישראל התנהל ויכוח חריף באשר לסוגיית המחיר. כמה מחבלים מותר וצריך לשחרר כדי לראות את הבנים שוב בבית. שחק החזיק ומחזיק בדעה ברורה: צריך לעשות הכל - אבל הכל - כדי לשחרר את החטופים. לתדהמתו, התחוור לו כי לא כולם היו שותפים לאותה תובנה. הוא כעס. מאוד כעס. "מה שבמיוחד הדליק לי את הפיוז היה מאמר שכתב עיתונאי אחד שאמר משהו כמו: 'כשמסתיימת המלחמה לוקחים את המתים לקריית־שאול, את הפצועים לבית־לווינשטיין והשבויים נשארים לשחק שש־בש בשבי עד שיבוא השלום'. רק אז, לטענתו, צריך להחזיר שבויים. אני שלחתי תגובה שתיארה את משחק השש־בש שלי. זו היתה הפעם הראשונה בה פירטתי בפרטי פרטים את העינויים שעברתי. הזמנתי את אותו כתב לשחק שש־בש. לצערי הוא לא יכול כי זו זכות ששמורה רק ללוחמים. מאוד כעסתי". 

על מה בעצם? 

"על עצם הוויכוח הציבורי בסיפור הזה. כשאני הייתי בשבי, היה לי ביטחון של מאה אחוז בממשלת ישראל שעושה הכל כדי להחזיר אותי. שאלו אותי פעם אם האמנתי שאחזור. עניתי שלא האמנתי - פשוט ידעתי. היתה לי ודאות של מאה אחוז בעניין הזה. זה היה מובן מאליו שלוחם שנשלח בשליחות המדינה - המדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו. כואב לי שהלגיטימיות של העובדה הזו התערערה". 

יש משהו מעט אירוני בדברים של שחק. חודש ימים לאחר שנפל בשבי קיבלה אשתו מכתב רשמי המודיע לה שאורי נהרג. חוה הייתה באותו זמן בתחילת היריון, עם ילד קטן בבית, אביב, והיו מי שיעצו לה לעבור הפלה כדי שלא תצטרך לגדל לבד שני יתומים. "על אותו מכתב לא ידעתי עד שחזרתי לארץ", אומר שחק. "מאוד ייתכן שאילו ידעתי על המכתב הזה שם, מצבי היה הרבה יותר קשה. הסורים אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שבארץ שכחו ממני. שחושבים שנהרגתי ואני לא האמנתי. אי אפשר לפסול את האפשרות שהחמאס מראים את הכתבה של אותו עיתונאי לשליט ואומרים לו: 'תראה - מדינת ישראל בכלל לא רוצה אותך. אתה תישאר פה לנצח'. אין לך מושג איזה סוגי מידע החמאס מעביר לשליט. מניסיוני אני יודע שהם עושים כל מאמץ כדי לשבור את רוחו. הכלי אולי הכי חזק שעומד לרשות השבוי זו האמונה הבלתי מעורערת שהמדינה עושה הכל כדי להחזיר אותו". 

והנה, מבלי שתדע, ישראל של 1973 ויתרה עליך. איך הגבת בדיעבד? 

"המכתב זה מסוג הדברים שמקשים על ההתמודדות אחר כך. יש כאן בעיה עצומה. אתה צודק".  חוה, כאמור, חשבה שבעלה נהרג וגם כשהיו רמזים לכך שהוא עשוי להיות בחיים, הסתירו אותם ממנה, כדי שלא תפתח ציפיות. למרבה המזל, לאחר שישה שבועות בכלא אישרו הסורים לחלק מן השבויים להיפגש עם שני כמרים מארגון מיסיונרי. "היו מאות נעדרים והסורים לא פרסמו מי מצוי בידיהם. הופעלו עליהם לחצים בינלאומיים כבדים כדי שיודיעו מי נמצא אצלם. כתוצאה מהלחץ אפשרה סוריה לאותם שני כמרים לפגוש חלק מן השבויים וכך נודע שאני חי". 

אורי שחק, 62, הוא כיום אזרח עובד צה"ל המשמש כמדריך טיסה בבסיס חיל האוויר בחצרים. הוא אב לשלושה ילדים (בתו האמצעית, מיה, נולדה בדיוק שבוע לאחר שחזר מן השבי) וסב לחמישה נכדים. יש בו משהו מתעתע. הוא חדור מוטיבציה וערכים להדריך את הטייסים של מחר. מצד שני יש בו המון זעם כלפי המערכת. "אני לא רואה סתירה בין הדברים", הוא אומר. "החברה הישראלית מאוד חשובה לי. נולדתי בארץ הזו, לחמתי בשבילה הייתי בשבי מטעם המדינה. החברה הישראלית ועולם הערכים שלה מאוד חשובים לי. הממסד הפוליטי והבירוקרטי לא כל־כך חשוב לי. ואם לדעתי הממסד עושה דברים שמנוגדים לאותם ערכים שעליהם לדעתי צריכה החברה לעמוד, אני אהיה נגד הממסד. אני חושב שהחינוך לערכים, ואני בפירוש רואה את עצמי כעוסק בחינוך של אנשי צוות אוויר לעתיד, יתקיים. זה מאוד חשוב. אני מאוד שמח וגאה לעשות את זה. לעומת זאת, אין לי בעיה לקום לצעוק שהטיפול של הממסד בפדויי שבי במשך שנים היה לקוי". 

למה אתה מתכוון? 

"עד שהקמנו את 'ערים בלילה', פשוט שכחו אותנו. בהגדרה של משרד הביטחון פדוי שבי זכאי לטיפול פסיכולוגי במשך שלוש שנים. ומה אם בנאדם זקוק ליותר? יכול להיות שיש פדוי שבי שלא זקוק לטיפול פסיכולוגי בכלל, לאחר מספיק טיפול פסיכולוגי של שנה ואחד זקוק לעשר שנים של טיפול. מה אפשר לעשות? הקשיחות הבירוקרטית הזו היא נורא בעייתית. אנחנו הרבה פעמים מחקים בכל מיני דברים את האמריקאים ולא תמיד בדברים הטובים שלהם. אחד הדברים היותר טובים שאני יכול לומר לזכות האמריקאים זה בטיפול שלהם בפדויי שבי. אצלם, בהגדרה, על־פי חוק, פדוי שבי זכאי לתגמול כספי שהוא שווה ערך ל־20 אחוז נכות רק בגין שלילת החירות. הוא לא צריך להיות פגוע נפש בכלל. יש להם בתי־חולים מיוחדים לטיפול בפדויי שבי. פדוי שבי זכאי לטיפול רפואי חינם לכל ימי חייו, לא משנה מה המחלה שממנה הוא סובל. האם היא נובעת ישירות מהיותו בשבי או לא. יש יום בשנה שהוא יום השנה לשבויים והנעדרים. באותו יום הנשיא נושא נאום בקונגרס בנושא הזה. השבויים זוכים להכרת תודה. בכל בתי הספר בארה"ב באותו יום מוקדש שיעור לנושא הזה". 

ואצלנו? 

"לחשוב על הנשיא שלנו או על ראש הממשלה שלנו קורא נאום כזה בכנסת זה כמעט בגדר חלומות באספמיה. אני לא אשכח שבאחד הדיונים במשרד הביטחון סביב החוק של פדויי השבי, אמר מנכ"ל משרד הביטחון דאז עמוס ירון: 'חבר'ה, בינינו, להיות שבוי זה לא כבוד כל־כך גדול'. החברים שלי ששמעו את הדברים היו המומים. הוא מבחינתנו היה אולי רוצה לראות את סיפור מצדה 2. אל תשכח שלא פעם חיילים נפלו בשבי בגלל מחדלים מלמעלה".

• • •
זה קרה ביומה השני של מלחמת יום־הכיפורים. טייס הפנטום אורי שחק יצא לגיחה לצורך תקיפת סוללות טילי קרקע אוויר ברמת־הגולן. באותן שעות ראשונות של הלם, פעלו ראשי הצבא והמודיעין כעיוורים בחשכה. הפקודה ששחק קיבל היתה אמנם חדה וברורה, אך איש לא טרח לציין או לבדוק האם כוחות הקרקע הסורים עדיין נמצאים באזור. חוץ מזה, גם אמצעי הגנה אלקטרוניים נגד טילים לא הותקנו במטוס של שחק. "כשנכנסנו לשטח", משחזר שחק, "סוללות הטילים בכלל לא היו שם. מאוחר יותר התברר לנו שכוחות הקרקע שלהם כבר התקדמו והזיזו אותן לעומק רמת הגולן".

בשלב מסוים הבחין שחק בנווט של אחד המטוסים שצנח והחליט להישאר בשטח עד לחילוצו. אלא שאז המטוס שלו נפגע ובער, ושחק והנווט שלו צנחו ברגע האחרון היישר לידיהם של הסורים. במבצע הזה נפלו עוד שני מטוסים מהטייסת של שחק ושישה אנשי הצוות נשבו. 

"זה היה סבל כמעט בלתי ניתן לתיאור", הוא אומר. "להיות מבודד בחדר של ארבעה מטר, אטום לאור היום, מנורת חשמל עם אור חיוור שדולק 24 שעות ביממה, כפות ידיים ורגליים קשורות ושק שחור מזיע ומסריח על הראש שהיה ספוג בדם מהמכות שקיבלתי. אני זוכר ששכבתי כפות על הרצפה הקרה ושמעתי את הצעקות של החברים שלי, צרחות שעד היום אני שומע בראשי, כשהם חוטפים הצלפות בשוט. אני זוכר שלקחו אותי בפעם הראשונה להצלפות, קשרו אותי ותלו אותי כמו עגל שחוט עם הרגליים למעלה והראש למטה. ההצלפות האלה, זה כאילו שמישהו תוקע לך מסמר ברגל והוא מגיע עד הראש. בכל פעם שהתעלפתי שפכו עלי מים והתחילו מחדש. המשיכו עם מכות חשמל, הרעבה ובדידות עצומה". 

מה ניסו הסורים להוציא מכם? 

"מבחינתם היינו פה שצריך לדבר. כל היתר לא עניין אותם. מכים אותך ומשפילים אותך בסוג הכי ברוטלי של אלימות שאתה יכול להעלות על דעתך. המפקד שלי, אבי לניר, מת מאותן חקירות שעברתי. הוא הוכה למוות, פשוטו כמשמעו. לחבר אחר, גבי גרזון, היה צריך לקטוע רגל בגלל נמק שהתפתח בה כתוצאה מההצלפות ברגליים. אצלי הרגל היתה נפוחה כמו אבטיח. ימים ולילות צרחתי צרחות אימים ודפקתי על הדלת: 'תביאו לי רופא'. במקרה שלי, למזלי, הרופא הגיע בזמן". 

סיוט. 

"לגמרי. כשהייתי צריך לעשות צרכים הייתי צריך להתחנן לשומרים. הם היו מובילים אותי לשירותים כמו כבש לשחיטה, כשהשק השחור על ראשי. הוכיתי בדרך וכשכרעתי לעשות את צרכי, הושפלתי על־ידי השומר שעמד לידי והתבונן בי. שתיתי מים מהצינור שירד לחור בית השימוש, ושעליו השתינו חירבנו כל מי שהשתמשו בו, אבל זה היה מקור המים היחיד שיכולתי לשתות ממנו. בשלב מסוים השתנתי לקערת הפלסטיק שבה קיבלתי את המזון המועט שסופק לי ושתיתי מהשתן שלי". 

הסורים ניסו להוציא מידע מסוים? 

"הם ניסו להוציא הכל מכל. החל מסודות צבאיים וכלה באיך חוגגים את החגים אצלנו. הקטע הזה לא קל וחלק מהעניין הוא באמת לא לספר. מצד שני, אי אפשר שלא לספר, ומי שאומר שאפשר, כנראה שלא היה בשבי. זו שטות מוחלטת. בן אדם לא יכול לעמוד בעינויים כאלה. החוכמה היא לדעת לשים לעצמך סייגים. יש דברים שאתה לא אומר ויש דברים שאתה מספר, אבל משהה. אני התחלתי לספר אינפורמציה אמיתית רק אחרי חמישה או שישה שבועות בשבי, כשהנחתי שהאינפורמציה כבר לא רלוונטית למלחמה הזו ולא יכולה לפגוע במי שעכשיו נכנס לקרב. אי אפשר שלא לספר, ולצערי בארץ לא כל כך הבינו את הדברים האלה".
העילה לראיון מבחינת שחק, היא גלעד שליט. צריך לעשות הכל, הוא אומר כדי להחזיר אותו הביתה. "אני מספר את הדברים האלה כדי שתבין שכשאני הייתי בשבי היה מובן שהמדינה ששלחה לוחם לקרב צריכה להחזיר אותו. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, תעבור ותראה את הפרופורציות, את המספרים, כמה שבויים אנחנו החזרנו לעומת כמה שבויים קיבלנו חזרה: תמיד החזרנו שבויים בלי פרופורציה למספר השבויים שקיבלנו. ככה אנחנו אמורים להתנהג. אין שום משמעות למספרים. עוד מחבל, פחות מחבל עם דם על הידיים - אין לזה שום משמעות". 

"אני מספר לא מעט את הסיפור של השבי שלי בפני תלמידי תיכון. בשנה־שנתיים האחרונות אני שומע תלמידי י"א - י"ב שאומרים: 'כשאנחנו רואים איך הממשלה מתנהלת בנושא של גלעד שליט אנחנו מתלבטים אם להתגייס לקרבי. אם להתגייס בכלל'. זה מחיר נורא יקר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כחברה לשלם. אחד הדברים שנותן מוטיבציה ללוחם בקרב זה אותו ערך של רעות, של אחוות לוחמים. אני חושב שאסור לנו לזנוח את הערכים האלה. עושים פה אריתמטיקה שהיא לא רלוונטית. בתולדות המדינה לוחמים נהרגו כדי לחלץ פצועים. נהרגו למען החברים שלהם. אני מקווה שהערך הזה עדיין קיים, אבל אני חושב שהוויכוח הציבורי שבו מעמידים כנושא את המחיר פוגע בערך הזה". 

למה בעצם אתה מדריך פרחי טייס? מה גורם לך, למרות כל המשקעים, להישאר ולתרום? 

"תראה, המוטיבציה שלי היא במובן מסוים אגואיסטיות לגמרי: אני אוהב לטוס וטוב לי במפגש עם הצעירים. מאוד כיף לי המפגש עם חבר'ה צעירים בני 18 שמתגייסים, שרוצים להיות אנשי צוות אוויר. חיילים נהדרים עם מוטיבציה ויכולות מאוד גבוהות. אני ממש לא בטוח אם אני הייתי עובר את אותם מיונים שהם נאלצים לעבור". 

פרחי הטייס הצעירים מודעים לעבר שלך? 

"אני לא יודע. אני לא נוהג לציין את זה בפניהם. אני מקבל שניים או שלושה חניכים לארבע־חמש טיסות. זה פרק זמן של שבוע ימים שהמפגש שלי איתם הוא מאוד אינטנסיבי ומאוד אינטימי. החוויה של לשבת יחד אחד ליד השני בסנוניות. לשבת את ה־40 דקות עם חניך או חניכה, יש בזה משהו מאוד אינטימי כי אתם לבד בעולם. כשאני נפגש איתם לשיחת ההיכרות אני מציין איזה קורס אני בקורס טייס, איזה מטוסים הטסתי, באילו מלחמות השתתפתי. אני לא מציין את עובדת היותי בשבי".

למה?

"לא יודע. זה לא בגלל שאוסרים עליי או משהו. היו פעמים שהזמינו אותי לספר בצורה מרוכזת לקבוצה של פרחי טייס על השבי אבל זה משהו אחר. במפגש הזה שהוא יותר אישי, אני לא מוצא לנכון לעשות את זה. גם המידע הראשוני שיש לי על החניכים, הוא מאוד מוגבל. אין לי רקע על הנתונים האישיים שלהם ומה הם עברו במבחנים הקודמים, אז מה שאני שואל זה שם או שם משפחה ואני עושה את זה רק כדי לשבור את הקרח בשלב הראשון של המפגש". 

אתה חושב על האפשרות שאחד החניכים שלך יפול חלילה בשבי מתישהו? 

"לא. אין בי מחשבה שאולי החניך הזה, שאני חווה איתו את החוויה הראשונית הזו של טיסה קרבית, עלול ליפול לידיים דומות לאלו שאני נפלתי אליהן. מחשבות כאלה לא קיימות בלקסיקון של העבודה הסדירה". 

מה אפשר לאחל לך? 

"להמשיך ליהנות מחדוות הטיסה, שזה מונח שהגה לראשונה עזר ויצמן. הייתי רוצה להמשיך להמריא כל עוד אני עומד על הרגליים. והכי חשוב: שמשהו ישתנה בגישה שלנו כחברה. שנפנים ונבין שהפסוק 'ושבו בנים לגבולם' הוא קדוש". 

סיפורים מהשבי ב'שביל ישראל'

כ-250 פדויי שבי צעדו ברגל את 'שביל ישראל' וסיפרו לתושבים את סיפורם האישי * את הפרויקט הוביל חבר מועצת חיפה והצפון, מיכה שוורץ

אחד הפרויקטים הנפלאים שיזמה עמותת 'ערים בלילה', היה מסע פדויי שבי ב'שביל ישראל', מהחרמון ועד אילת. במסגרת המסע הם סיפרו לתושבים המתגוררים לאורך המסלול את סיפורם האישי. הפרויקט נולד כשאורי שחק ורמי דורון נפגשו עם יו"ר הארגון, חיים בר, שהיה אז יו"ר מחוז חיפה והצפון והעלו את הבקשה לצאת לדרך. חיים בר נדלק על הרעיון וגייס את חבר מועצת חיפה והצפון, מיכה שוורץ, שנפצע קשה במהלך מלחמת ששת הימים בקרב ג'ראדי שבמבואות אל־עריש, והטיל עליו את הרמת הפרויקט. שוורץ, בולדוזר לא קטן, התלהב מהנושא והחל בסדרת פגישות עם ראשי רשויות שלאורך המסלול. כולם התגייסו למען המטרה ותרמו את חלקם. וזה פרויקט לגמרי לא פשוט הכרוך בלוגיסטיקה גדולה, הכוללת הסעות, מקומות לינה ותזונה למאות חברים.
מעל 250 פדויי שבי וחברי הארגון יצאו לדרך הארוכה. הם החלו בטקס מרגש במוצב החרמון וסיימו אחרי 20 חודש בהנפת הדגל באילת. הם צעדו שלושה ימים ברציפות, מחמישי ועד לשבת בכל תחילת חודש. את לילות חמישי הם הקדישו למפגש עם תושבים המתגוררים לאורך המסלול, בו סיפרו החברים את סיפורם האישי. 

שוורץ: "מדובר בפרויקט אדיר ומרגש במיוחד. זה החל עם הנפת דגל ישראל מאולתר במוצב החרמון. מדובר בדגל שתפרו השבויים שישבו בדמשק על חולצת טי־שירט. הם תפרו אותו בעזרת חוטים שפרמו מתחבושות. הם הבריחו אותו לארץ בתוך פרוטזה של אחד הטייסים שחזרו לארץ. הדגל הזה עשה איתנו את המסע והנפנו אותו גם על גבעת התחמושת ובטקס הסיום באילת. המפגש של פדויי השבי עם התושבים היה מרתק. בכל חמישי היה מתקיים מפגש מרגש עם תושבי האיזור כשבכל מפגש היו חברים אחרים מספרים את סיפורם האישי".

---

ערים בלילה

יו"ר העמותה, רמי דורון: "אחד ההישגים הבולטים שלנו הוא שכיום יש מעמד רשמי מוכר לפדויי שבי" 
עמותת 'ערים בלילה' הוקמה ב־1998 והיא מונה כיום כ־300 חברים, פדויי שבי מכל מלחמות ישראל. "העמותה הזו קמה על רקע ההתעלמות הממסדית בנושא פדויי השבי", אומר יושב הראש רמי דורון. "אנשים חשו מצוקה מאוד גדולה. אנשים חשו שהם זקוקים לסיוע כזה או אחר ואין כתובת. אין למי לפנות. העמותה ניהלה מאבק מאוד קשה מול משרד הביטחון, כשהמאבק הזה התבטא בעיקר בהכרה בפדויי שבי כנכי צה"ל על רקע של פוסט טראומה". 
מחקר שנערך על ידי ד"ר יובל נריה ופרופ' זהבה סולומון, חשף עשרות פדויי שבי הסובלים מהתסמונת הפוסט טראומטית. יותר מכך, המחקר חשף שהטיפול שקיבלו השבויים עם חזרתם לארץ היה בגדר אונס נפשי ברוטאלי, שהחמיר את מצבם וגרם להגברת הבעיה. העמותה שמה לה למטרה לעזור ולהיטיב את מצבם של אלה שנתנו את המיטב שבהם למדינה, והושלכו ככלי שאין בו חפץ אל תהום השכחה.

דורון: "אחד ההישגים הבולטים שלנו הוא שכיום יש מעמד רשמי מוכר לפדוי שבי. כמו שיש נכי צה"ל וכמו שיש אסיר ציון, יש מעמד מוכר לפדוי שבי בחוק. יש תגמול כספי שהוא זעום ביותר - 1,000 שקל לחודש - שפדוי השבי זכאי לכל ימי חייו". 
הבנתי שנוצרה גם דינמיקה מיוחדת בין החברים.

"באופן טבעי, חלק גדול מפעילות העמותה מופנה לעזרה הדדית. החבר'ה התארגנו, נוצרו מפגשים ואנשים מדברים ביניהם על מה שהם עברו. העמותה דואגת כיום לקבוצות תמיכה שמשרד הביטחון לא כל כך דואג להן. הצלחנו להשיג תרומות ונכון להזכיר את קרן הידידות שנותנת לנו תרומה מאוד גדולה בעיקר במימון של טיפולים פסיכולוגיים".