אורי אהרנפלד ישב חודש וחצי בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, וכמו רבים מחבריו, פדויי השבי מאותה המלחמה, הוא זוכר היטב את הלם המפגש עם החופש ואת הטלטלה הפיזית והנפשית שחווה עם שחרורו.
ישראל היום | 19/10/11 | נדב שרגאי
צילומים: מתוך אתר ערים בלילה ודודי ועקנין
לכתבה בישראל היום >>
"זאת האופוריה בהתגלמותה, אופוריה מבלבלת של שחרור", משחזר אהרנפלד. "אנשים מהיישוב לא מבינים את המשמעות של גזילת חופש בצורה כל כך קיצונית. הדבר היחיד שאתה שולט בו בשבי הוא הנשימות שלך. לבד מזאת - אין לך שליטה על כלום. קובעים לך מתי תישן, מתי תהיה ער, מתי תעמוד, מתי תשב, מה, כמה ומתי תאכל. המפגש הראשוני עם החופש הוא בלבול רציני. אתה רוצה לבלוע הכל. לשמוע את כולם. לדבר עם כולם. אתה מבקש שהיום לא ייגמר בלילה, ושהלילה לא ייגמר כי אתה רוצה לישון. אתה חפץ בשקט של חופש, ולא בשקט מאונס של שבי. מצד שני, יש צורך כמעט אובססיבי להשלים את החסר העצום באינטראקציה עם אנשים. לי זה היה חסר בשבי עד כדי כך שהייתי מוכן לסבול אינטראקציה עם שוביי ומעניי, ובלבד שאראה עוד בן אנוש ולא אשאר בצינוק. כל המערכות הכי בסיסיות צריכות להתאזן מחדש, וזה לוקח זמן ואף פעם לא חוזר להיות בדיוק כפי שזה היה".
אהרנפלד וחבריו, מאות פדויי השבי החיים בינינו, הם מושאי מחקריה של פרופ' זהבה סולומון. סולומון, כלת פרס ישראל לשנת 2009 ולשעבר ראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, היא כיום פרופסור מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. סולומון יזמה ומובילה מאז 1991 סידרת מחקרים מקיפים המבקשים להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של שבויי מלחמת יום הכיפורים. ממצאיה הביאו להפקת הסרט התיעודי "ערים בלילה" על ידי אחד השבויים, יואב בן דוד, ואחר כך גם להקמת עמותה הנושאת אותו שם. אולם, יותר מכל הביאו מחקריה של סולומון למהפך בגישת משרד הביטחון ביחס לפדויי שבי ולהכרה בזכותם לטיפול ולמעקב ארוך טווח.
"בשבי", אמרה לנו פרופ' סולומון לפני חודשים אחדים, "אדם מופשט מכל המערכות המגינות ומכל החישוקים החברתיים. בבת אחת הוא מושלך מתפקיד של חייל שאמור להגן על עצמו ועל אחרים לעמדה של תינוק, שתלוי בשוביו. זו חוויה שאנשים בוגרים אינם מכירים, ולכך מצטרפת מסכת מעשים, שתכליתם לשבור את השבויים נפשית. כפועל יוצא מכך, יש לא מעט שבויים שנחשפים בסיכון גבוה למה שאנו מכנים הפרעות פוסט-טראומטיות. האדם ממשיך לחוש כאילו הוא נמצא בשבי, למרות שהוא יצא ממנו. התחושה היא שהעולם מסוכן, ובני האדם הם יצורים רעים שאי אפשר לתת בהם אמון. הגוף, במקום להיות מקום של הנאה, הופך להיות מקום שזוכר את הסבל, ואז יש רתיעה מקשרים אינטימיים וחשדנות גדולה מאוד".
סולומון מצאה שבקרב רבים מהמשוחררים השבי הקדים את ההזדקנות וששיעורי התמותה של ציבור פדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים הם פי ארבעה מלוחמים בני גילם שלא נפלו בשבי. "אצל אחדים יש עד היום קושי בוויסות רגשות. יש שסובלים מהתפרצויות זעם ויש שסובלים מניתוק. יש מי שמנסה לברוח ממגע חברתי ויש מי שחש בריגוש יתר. אתה יושב מול פדוי שבי והוא לא מסוגל להפסיק לדבר. זו כמו מערכת שעובדת 'פול גז בניוטרל'".
"הדבר הראשון שנפגע אצל מרביתם הוא השינה", מציינת סולומון, "לא סתם אומרים 'שנתו נודדת'. שינה רעה או היעדר שינה הם תגובות נפוצות למצבי לחץ, ולא במקרה פדויי השבי קראו לעמותה שלהם 'ערים בלילה'. בשביל השבויים השינה היתה יכולה להיות מפלט, אבל בשינה באים גם הסיוטים ובעבור פוסט-טראומטים רבים הלילה הוא סיוט מתמשך".
אהרנפלד הוא דוגמה שממחישה את השם שבחרו פדויי השבי לעמותה שלהם. הוא ישן לעיתים חצי שעה בתחילת הלילה ועוד חצי שעה בסופו. "השינה היא סוג של איבוד שליטה, ורבים מאלו שחוו שבי לא מסוגלים להרשות לעצמם איבוד שליטה, כלומר שינה".
גם מיכאל זייפה, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, עדיין מתקשה בשנתו, 38 שנים אחרי. "אני מעדיף שהלילה יהיה קצר, כי ככל שהוא קצר יותר, אני חולם ומסויט פחות. לא פעם אשתי מעירה אותי, כאשר היא שומעת אותי צועק וגונח. אני זוכר את עצמי אחרי השחרור גדוש בפחדים, מסובב את הראש ברחוב לראות אם עוקבים אחריי, חושש מפריצות ומגנבים ומתקשה מאוד לנסוע לחו"ל, שם תחושת חוסר הביטחון גדולה עוד יותר. במשך שנים כל פתיחה של דלת וחריקה של מנעול הקפיצו אותי.
"לאחר השחרור אני זוכר את עצמי במשך שבועות בולס אוכל בכמויות דמיוניות. נתפסתי לבולמוס של אכילה. זה היה פיצוי על החסך הגדול באוכל בתקופת השבי. אני מקווה בשביל גלעד שליט שלאחר שחרורו הוא ידבר, ואם זה לא יבוא ממנו, אז שבעל מקצוע מתאים מתחום בריאות הנפש יגרום לו לדבר. זה מה שהציל אותי, העובדה שיכולתי לדבר ולספר, כי פדוי שבי הוא כמו סיר לחץ שחייבים לשחרר לו את וסת הביטחון. לגלעד ודאי יאמרו פעמים רבות את המשפט: השתחררת מהשבי, ועכשיו צריך לתת לשבי להשתחרר ממך. זה שחוק מאוד, אבל גם נכון מאוד. אני ורבים מחבריי יודעים שההשתחררות האמיתית מהשבי לוקחת זמן. אצל כל אינדיבידואל פרק הזמן הוא שונה".
שניים שישבו בשבי ואחר כך הפכו למטפלים ולחוקרים של פדויי שבי הם פרופ' אבי עורי, שנפל בשבי בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, וד"ר דוד סנש, אחיינה של חנה סנש, שאף הוא נשבה בידי המצרים. שניהם ישבו בשבי תקופות קצרות יחסית. עורי מנהל את האגף לרפואה שיקומית במרכז הרפואי "רעות" בתל אביב, סנש הוא פסיכולוג קליני עצמאי, ולכל אחד מהם תובנות משלו.
עורי אומר שהבעיה המרכזית של פדויי השבי היא הבידוד שבו היו נתונים בשבי. "אצל גלעד זו תקופה ארוכה במיוחד", הוא אומר. "בני אדם לא נולדו להיות לבד, אבל הרבה תלוי ברקע שלך. באיזה מצב תפסה אותך הטראומה. אחרי השחרור צריך לעשות אבחון, ואחרי האבחון צריך לקיים מעקב, לעיתים מעקב של שנים. זאת, משום שככל שהזמן חולף, הסיכוי אצל פדויי שבי, שנראים בריאים לגמרי, לפתח תופעות ותסמינים פוסט-טראומטיים - גדל.
"עד 1973 התעלמו בארץ מכך, אך כמעט שליש מפדויי השבי פיתחו תסמינים לאחר שחרורם. כיום, בזכות המאבק של 'ערים בלילה', משרד הביטחון מודע לכך, והפיק לקחים. ככל שניתן לשפוט על פי התמונות והסרט של גלעד, מצבו סביר ויש לו סיכוי טוב לחזור למעגל החיים. היו שבויים שישבו תקופות ממושכות עוד יותר ממנו והצליחו לחזור ולחיות בצורה סבירה ואף טובה. אגב, מכל המחקרים שנעשו בעולם עולה כי הערבים הם יחסית שובים סבירים. הגרועים ביותר הם היפנים והווייטנאמים".
ד"ר סנש מעיד כי מניסיונו, הטיפול הפסיכולוגי בפדויי שבי הוא מורכב ומסובך יותר אפילו מטיפול בפציעות או במוות. המטפל והמטופל צריכים לשחזר ולהתייחס לדברים קשים מאוד שכרוכים בשבי: כעס, זעם, בושה, אשמה, האשמה, הפקרה, נאמנות, בוגדנות. בטיפול אפשר להתיר את התסבוכת הזאת ולאפשר לשבוי המשוחרר להשלים עם חלקים שהחברה עדיין אינה בוגרת מספיק כדי לקבלם.
סנש זוכר כי לאחר שחרורו חווה מעין "טראומה הפוכה". "השבי הוא טראומה. לוקח זמן לקלוט שאתה שבוי. גם החופש הוא טראומה. לוקח זמן לקלוט שאתה חופשי. השאלה היא איך חוזרים לאיזון. זו משימה לא פשוטה: אתה סלבריטי, אתה גיבור, אתה בוגד, אתה פחדן. אתה הכל. החברה במקרה של שליט רואה את כל הדברים החיוביים. לעומת זאת, פדוי השבי ער יותר להיבטים השליליים. למשל, למחיר ששולם עבורו, וזו עבודה קשה של המטפל והמטופל לקבל, להשלים ולהמשיך לחיות עם זה.
"עד היום", מציין סנש, "נותרו בי עקבות מהשבי. רמת הביטחון שאני צריך סביבי גבוהה יותר מזו שאחרים מסתפקים בה. ההשפעה עלי היא כמעט אישיותית. אני מאוד סקפטי ולא נותן אמון במסגרות. אני שומר על מידה של ריחוק מדברים ממלכתיים, ומגן על עצמי כדי לא להתרגש יותר מדי".
סנש ממליץ למשפחת שליט לעשות שלושה דברים: לפתוח את הדלת, להכניס את גלעד ולחבק אותו. "החיבוק", הוא מזהיר, "צריך להיות מאחורי דלת סגורה, שלא תעמוד שם באמצע מדינה שלמה. הפרק הזה צריך להסתיים. משפחת שליט חוזרת להיות משפחה פרטית, והחזרה שלה לחיים ולאיזון צריכה להיעשות בלי ליווי ציבורי ותקשורתי".
כל הזכויות שמורות לישראל היום ©
site by muza - קידום עסקים
ESN - בניית אתרים