ללכת שבי אחריו

דן אבן | 30.10.2011

הארץ | מדור בריאות | ללכת שבי אחריו

לכתבה ב- הארץ >>

שובו של גלעד שליט מהשבי בעזה עורר בקרב פדויי השבי בישראל זיכרונות שהם משתדלים לשכוח. כמה מהם הופיעו בכלי התקשורת ושיחזרו חוויות טראומטיות מהשבי, אחרים נשארו להתמודד עם הזיכרונות בין כותלי ביתם. ישראל למודת ניסיון בטיפול בפדויי שבי. מעקב אחר המשוחררים מהשבי לאורך זמן, מצביע על מאפיינים חדשים הנלווים לתסמונת הפוסט-טראומה המוכרת, שהופכים את השבי לאירוע טראומטי ייחודי במובנים פסיכולוגיים.

מחקר מעקב הנערך בשנים האחרונות בישראל מאפיין את ייחודיותה של פוסט-טראומה בקרב פדויי שבי. במחקר, המבוצע מאז 1991 במעבדה בראשות פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל לחקר עבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב, נבחנת השפעת השבי על חיילים ישראלים שנשבו במלחמת יום הכיפורים. בבדיקה האחרונה והשלישית במספר, שבוצעה בשנת 2008, נמצא כי 35 שנים לאחר המלחמה גדל הסיכון להופעת "פוסט-טראומה מושהית", המתפרצת זמן רב לאחר השבי, לעתים כעבור עשרות שנים.

לפי הגדרתה, פוסט-טראומה שייכת לקבוצת הפרעות החרדה. כ-8% מהאוכלוסייה לוקים בה בתגובה לאירוע הנתפש כטראומטי - אסון טבע, מלחמה, תאונת דרכים או תאונת עבודה. ההפרעה מאופיינת בשלוש קבוצות תסמינים: חוויה מחדש (פלשבקים), תסמיני הימנעות ועוררות יתר בתגובה לגירויים מסוימים.

לפי ספר האבחנות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי, ה-DSM, פוסט-טראומה מאובחנת כשהסימנים נמשכים יותר מחודש. לרוב פורצת ההפרעה בסמיכות לאירוע הטראומטי. אם חלפה יותר מחצי שנה מאז האירוע, היא מוגדרת הפרעה מושהית. המחקר הישראלי איבחן בקרב פדויי השבי התפרצויות גם בחלוף יותר מ-30 שנים מאז השבי. "מדובר בתופעה הדומה לפצצת זמן. זרעי הפורענות נזרעים תוך כדי האירוע, אבל הנבדקים הצליחו לגייס משאבים וכוחות שמנעו קריסה מיידית", מסבירה סולומון. "בניגוד לתופעות מושהות אחרות, כמו אבל על אדם קרוב, שבהן ההדחקה יכולה להוביל להתפרצות קשה יותר, בפוסט-טראומה תגובה מושהית לרוב קלה יותר".

שינויים באישיות

בקרב נבדקים שהיו שבויים, בהשוואה לחיילים שלחמו במלחמת יום הכיפורים ולא היו בשבי, אובחנו בנקודות זמן שונות פי 3.5 עד פי 15 סימני פוסט-טראומה. המנבא העיקרי של התפרצות התסמונת הפוסט-טראומטית לא היה קשור ללחץ שהופעל בשבי, לרבות עינויים או הרעבה, אלא למידת האיום שהנפגע דיווח כי חש בשבי.

לפני 15 שנה תיארה חוקרת הטראומה פרופ' ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, מנגנון ייחודי של פוסט-טראומה המאפיין פדויי שבי, "הפרעת פוסט-טראומה מורכבת". לדברי ד"ר דני חורש, פסיכולוג קליני, מרצה וחוקר במעבדה בראשות סולומון, "כשאדם שעובר מדי יום דחק טראומטי מתמשך, ההשלכות הפוסט-טראומטיות יכולות להיות לא רק ברמת הסימפטומים, אלא גם ברמת האישיות".

עבודתה של הרמן הראתה כי פוסט-טראומה עמוקה עלולה לשנות את מבנה האישיות. "מדובר בשינויים בוויסות הרגשי ובתפישה עצמית, וכן בשינויים במערכת האישיות וביחסים הבין-אישיים" אומר חורש, "זהו שינוי רב-ממדי בחיי האדם, מעבר לפלשבק או סיוטי לילה". במחקר הישראלי אובחנה התופעה בקרב 15% מפדויי השבי.

תופעה מעניינת שהתגלתה במחקר המעקב האחרון, משנת 2008, היא שתסמונת הפוסט-טראומה עוברת לקרובים, המפתחים "לחץ טראומטי משני" (STS) במנגנון הדומה להידבקות במחלות זיהומיות. במחקר שנערך במעבדה של סולומון על ידי צוות בראשות ד"ר צחי עין-דור, מנהל מעבדות מחקר וסגל זוטר במרכז הבינתחומי בהרצליה, השוו החוקרים בין 85 פדויי שבי ממלחמת יום כיפור ובנות זוגם, ל-72 נבדקים באותו הגיל שלחמו באותן יחידות צבאיות, ולא נפלו בשבי. לפי הממצאים שפורסמו ביולי 2010 בכתב העת "Journal of counseling Psychology", הסיכון לסימני טראומה משניים בקרב נשות השבויים היה גבוה ב-21% עד 50%.

סיכון לסוכרת

עין-דור מסביר כי השבוי שחוזר למשפחתו עשוי להעביר אליה את הטראומה שלו, לרבות סימנים כמו עוררות יתר. לדברי סולומון, "מצטבר נטל רגשי עצום בדפוסי הקשר הקרובים עם מי שעבר את השבי. לעתים יש תחושה של חוסר יכולת לסייע, כשהנפגע ששב מהשבי הופך לתלותי בקרוביו והמצב עלול להוביל להתפתחות סימני טראומה משניים".

נמצא כי הסיכון להעברת טראומה בקרב פדויי שבי קשור במבנה האישיות. "הטיפוס החרד לרוב חולק את הטראומה שלו, ובמקרים אלה הסיכון לטראומטיזציה משנית יותר גבוה. לעומת זאת, טיפוס נמנע הרגיל לפעול לבד מקטין את הסיכון לטראומטיזציית משנה", אומר עין-דור. במחקר המעקב האחרון מ-2008 נמצא כי פדויי שבי סובלים מבעיות בריאות בשיעור הגבוה פי שניים וחצי עד פי ארבעה בהשוואה לקבוצת הביקורת, ואף מפתחים מחלות שאינן חלק מההיסטוריה המשפחתית שלהם, כמו סוכרת.

חוויית השבי כשלעצמה עשויה להוביל לסימני פוסט-טראומה בקרב כשליש מהשבויים בלבד. הרוב מוגדרים חסינים ואינם מפתחים סימנים אלה. "ידוע שיש לבני אדם משאבים וכוחות שעולים על כל דמיון, שמגינים עליהם גם לנוכח טראומה", אומר חורש. "גם בקרב פדויי שבי ישראלים יש מידה מרשימה של חוסן. ניתן לראות בפדויי השבי היבטים שונים, הן של פתולוגיה והן של חוסן".

ובין פדויי השבי יש כאלה שלא רק מחלימים, אלא אף יוצאים נשכרים. יש תופעה המכונה "צמיחה פוסט-טראומטית", מסביר חורש, בה "האדם לא רק מצליח לשרוד בלי להתפרק, אלא אף צומח מהמצב הקשה שעבר בשבי, במובנים של גילוי הכוח בתוכו והסתכלות על החיים כהזדמנות מחודשת". עם זאת, בקרב החוקרים עדיין חלוקות הדעות באשר לתופעה. לדברי סולומון, זהו מושג מושך אך "למעשה מדובר במושג בעייתי שניתן לראות במקרים בודדים, ולא ידוע אם מדובר באשליה או בתופעה שקיימת במציאות".

כל הזכויות שמורות ל- עיתון הארץ | מדור בריאות ©