ערים בלילה גם ב- facebook
אנחנו מחכים לכם עם עדכונים, סיפורים וסתם קישקושים
בכתובת :
https://www.facebook.com/groups/250847738298846/
רק שני שבויים קיבלו צל"ש במלחמת יום הכיפורים על התנהגותם בשבי. אבי וייס, אחד מהם, מחזיק את הצל"ש הזה עד היום מוצנע באחת המגירות. תחת הכותרת "ציון לשבח" נכתב שם
גיל מלצר; רונן ברגמן | מלחמת יום כיפור, זמן אמת
סג"מ אברהם וייס היה קצין מודיעין בפיקוד הדרום ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשלח למעוז בתעלה לבצע תצפיות. ביום 8 באוקטובר 1973 נפל המעוז בידי האויב וסג"מ וייס נלקח בשבי המצרים יחד עם חיילי המעוז. סג"מ אברהם וייס הציג עצמו בפני חוקריו כסמל אספקה אשר בא לבדוק את כמות מנות הקרב במעוז. בסיפור הכיסוי זה החזיק במשך כל זמן שהותו בשבי ועמד בפני כל נסיון שבירה. במעשה זה השכיל סג"מ אברהם וייס להוליך שולל את שוביו ולא חשף כל סוד.
על החתום: "דב תמרי, תא"ל, קצין מודיעין ראשי, יוני 1976".
את הצל"ש השני, עיטור העוז, קיבלה מיכל, אלמנתו של סא"ל אבי לניר:
סא"ל אברהם לניר ז"ל צנח והגיע לקרקע חי, נתפס ונלקח בשבי. סא"ל אברהם לניר ז"ל עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית.
שני הצל"שים, מסתירים מאחוריהם דרמות גדולות.
וייס הגיע למעוז "מפצח" בספטמבר 1973, בתור קצין מודיעין צעיר, האחראי על איסוף מודיעין שטח באוגדה 252 ("עוצבת סיני"), האוגדה שתפסה את הקו וספגה את עיקר התופת המצרית ביומיים הראשונים של המלחמה. ממגדלי התצפית לאורך התעלה יכול היה לראות עד למרחק של מעל עשרה ק"מ אל תוך השטח המצרי. עד היום מתגעגע וייס למה שהוא מכנה "האינטימיות" שהיתה לו עם יעדי האיסוף שלו מהצד השני. "אחר-כך, בתפקידי בסיירת מטכ"ל ובמוסד השתמשתי במִכשור הרבה יותר משוכלל ומתקדם, אבל אף פעם לא היתה לי את ההסתכלות הקרובה הזו על האויב ממרחק של 200 מטר. יכולתי לראות במשקפת שדה פשוטה את הדרגות של הקצינים הבכירים שבאו לבדוק את מוכנות הכוחות המצריים לפני המלחמה."
אחת הבעיות עימן התמודדו בתצפיות לאורך תעלת סואץ היתה השטחים המתים הגדולים שבין מוצב למוצב. אחד הפתרונות היה טנק שנסע לאורך התעלה ועליו מעין מנוף ארוך בגובה כעשרה מטרים, שבראשו סל ובתוכו איש מודיעין עם מצלמה. "המצרים היו בלחץ גדול מהמנוף הזה," מספר וייס, "אבל באותה תקופה הם עדיין לא ניסו לפגוע בנו."
ככל שעברו הימים התרבו סימני האזהרה. "המצרים הכינו במשך שנים שורה של נקודות ירידה למים," מספר וייס היום. "כל אזור כזה הוכן, גודר והוקף במוקשים. פתאום, שבוע לפני המלחמה הם הסירו את הגדרות והוציאו את המוקשים מהאדמה. זה היה צעד חריג מאוד.
"סימן שני היו חגורות ההצלה. המצרים השתמשו באותה תקופה בחגורות הצלה בצבע כתום בוהק ופתאום, בוקר אחד, ראינו שבלילה הניח מישהו ערימה ענקית של חגורות כאלה ליד כל משטח ירידה למים.
"הבעיה שלנו היתה שלמרות כל הסימנים האלה, סמכנו יותר מדי על הסיגינט (מודיעין אותות - האזנות ויירוט תשדורות) וחשבנו שלא יכול להיות שמישהו יחליט על התקפה במטה הכללי ולא יעביר אותה הלאה, לדרגים שלמטה. המצרים הבינו שמהלך ההונאה שלהם אסור שיגיע עד לדרגי השדה, כי אז הוא בוודאי ידלוף גם אלינו, ולכן הם הונו והיטעו גם את רוב הצבא שלהם עצמם, עד לרגע האחרון."
אבל לאט לאט החל הקצין הצעיר וייס להבין שהפעם זה לא סתם תרגיל: "בשבילי, כקצין מודיעין היו אלה הימים המרגשים ביותר שיכולים להיות. הרי מול עיני קורה בדיוק מה שבשבילו למדנו כל-כך הרבה בקורסים, בדיוק בשביל זה הכינו אותנו. ניצלתי את הסמכות הפיקודית שלי.
שיחררתי את כל שאר האנשים מהתצפיות, לקחתי את רוב המשמרות על עצמי וישבתי 20 שעות ביממה על המגדל מול המצרים ורשמתי דו"חות כמו מטורף.
"הייתי חדור תחושה של שליחות להציל את מדינת ישראל מההתקפה הממשמשת ובאה. לאט לאט, מול העדשות של המשקפת שלי, עשיתי 'וי' על כל הסימנים המעידים למלחמה. בסופו של דבר, יום לפני המלחמה, המצרים איישו גם את העמדות שהכינו מראש לטילי קרקע-קרקע לפיצוח המיגון של המוצבים. בלילה הם הכניסו את הטילים לדיפונים ובבוקר צפיתי עליהם ודיווחתי למפקדה. זה היה פשוט נפלא. לקט מודיעין, שהופץ לפני המלחמה, קבע קטיגורית כי איוש עמדות אלו, משמעותו 24 שעות לתחילת מלחמה."
ועדיין, בפיקוד, איש לא התעורר. אחד הכשלים של המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום כיפור טמון בנושא הדיווח. "ההתעצמות המצרית בקו היתה כל-כך מהירה שהיינו צריכים להעביר מאות דיווחים ביום. לפעמים הייתי צריך להמתין שעות על הקו, עד שאיזה סמל מבצעים בגדוד בכלל היה מועיל בטובו לענות לי, ובסוף הייתי זורק את הטלפון וחוזר לתצפית. אנחנו סיפקנו את כל הסימנים המתריעים, את כל ההערכות המדויקות ביותר, את כל המידע, עד למצב של גודש ממש, ולמרות זאת לא הצלחנו להפוך את הקערה על פיה."
אפילו ב- 6 באוקטובר 1973 ב- 11 בבוקר, שעה שבבור כבר ידעו שעות שמלחמה עומדת לפרוץ, התקשר קצין בכיר ממודיעין האוגדה לאבי וייס שישב במגדל התצפית ואמר לו שכל הפעילות המצרית לאורך התעלה נראית כמו הפגנת כוח בלבד.
"בסביבות אחת אני רואה את המצרים מסתדרים בשלשות, מתרוצצים בשטח עם אפודים ונשק. הרבה תכונה, הרבה בלגאן, אבל עדיין לא גייסות נעים קדימה. באחת וחצי, המודיעין מכריז על כוננות ספיגה ומפקד מוצב 'מפצח', רפי אלדן, מתקשר ושואל אותי מה אתה אומר. אמרתי שאין לי מושג. הוא קורא לי לרדת למטה מהמגדל ואני מבקש ממנו עוד כמה דקות כדי להשלים את התצפית. הייתי כל-כך מרותק למה שהתרחש מולי, שהמחשבה שתכף תתחיל מלחמה ואני לבד מול ים הדיביזיות המצריות כלל לא עלתה לי בראש. זה היה מחזה מרהיב ממש.
"בחמישה לשתיים, אני רואה מטוסים מצריים חולפים על פני ממש בגובה העיניים, גובה מגדל התצפית, שהיה 16 מטר באוויר. אני מזהה שישה או שמונה מיגים חוצים את התעלה וממשיכים מזרחה. אני תולש את הפומית וצועק למפקדה שישכחו מהפגנת הכוח ושיש מיגים בדרך אליהם. אני מתחיל לרדת בסולם ובדיוק באותה שנייה נפתחת אש אדירה על המוצב. מתחילה הפגזה אדירה על המגדל, בנשק קל, במרגמות ובפגזי טנקים."
אבי וייס היה הפצוע הראשון במלחמת יום הכיפורים. הוא נפגע במטח הראשון, מקליעי קלצ'ניקוב בידיים. מייד אחר-כך, כשהוא תלוי בין שמים וארץ, חוטף מגדל התצפית של וייס פגיעה ישירה מפגז מצרי וקורס. וייס עף על הקרקע החולית, מאבד את ההכרה למספר שניות ומתעורר בליבה של ההפגזה. הוא מגלגל את עצמו פצוע לתוך אחת מהתעלות ומגיע בקושי לבונקר החמ"ל המרכזי, שם מטפל בו רופא המעוז. "אני זוכר שאמרתי לו מייד איזה באסה להיפצע ברגע הראשון של המלחמה. את שאר הקרב ביליתי ברובו בחלק העורפי של המוצב, בעומק הבונקר."
מוצב "מפצח" נלחם שלושה ימים. כל הימים האלה וייס העסיק את עצמו בבונקר המרכזי בסיוע ללוחמים שלמעלה, בהכנת אוכל, תחמושת, מילוי מחסניות ומטלות שונות. חיילי המוצב המשיכו להילחם כל עוד היתה להם תחמושת. בבוקר היום השלישי למלחמה נגמרה התחמושת וכל החיילים, 26 איש, התכנסו בבונקר המרכזי. המצרים, למעלה, שלטו למעשה במוצב.
וייס: "התחיל משחק של רימונים. לבונקרים אין דלתות. הכול פתוח. המצרים היו מגלגלים פנימה רימונים. אנחנו היינו מנסים למצוא אותם ולזרוק חזרה. לפעמים הצלחנו. לפעמים לא הצלחנו ואז כולם היו נדחקים לאחת הפינות ומנסים להתרחק עד כמה שאפשר מהפיצוץ. תוך כדי זה הם יורים כל הזמן לתוך שתי הכניסות.
"אחר-כך הכניסו רימוני עשן דרך פתחי האוורור. בנקודה הזו הסתיימה בעצם הלחימה המסודרת של המוצב כמוצב והפכה למלחמת הקיום של כל אחד לעצמו. הרופא חילק לנו תחבושות לשים על הפה. כל אחד ניסה להיאבק כדי להוציא את הראש החוצה דרך אחד הפתחים כדי לנשום, אשכרה לנשום. וככה, אנשים נלחמים אחד בשני, דורכים אחד על השני, נאבקים זה מול זה. חבר'ה שוכבים למטה אתה דורך עליהם. חושך מוחלט. נגמרה עבודת הצוות. הפצועים על הרצפה וכולם שוכבים או עומדים עליהם.
"הקשר של המוצב עוד הספיק להגיד בקשר לפני זה בהיסטריה מוחלטת ש'עולים עלינו עם להביורים' והקשר נותק. מהסיבה הזו חשבו בצה"ל במשך שבועות ארוכים שכל חיילי המוצב נהרגו. אני הספקתי לפני זה להוריד את הדרגות, ולזרוק באיזו פינה את כל התעודות שלי.
באיזשהו שלב, באופן ספונטני לגמרי, בלי שאף אחד נתן את ההוראה כולם נשאבו החוצה. לא היתה כניעה מסודרת, פשוט יצאנו כי לא יכולנו לנשום.
"נעמדנו בעמדה עגולה, הרמנו ידיים ומעלינו החיילים המצרים. הם עומדים מעל התעלה בחוץ ואנחנו בתוך התעלה. המצרים צועקים באקסטזה ואנחנו מתחילים להתקדם בתוך אחת התעלות, לפי ההוראות שלהם. חייל אחד למעלה פותח באש והורג את ששת הראשונים. זה לא היה טבח מתוכנן. אותו חייל שירה, החזיק ביד השנייה שלו שתי חלות שהוא לקח מאחד הבונקרים. הם היו כפריים פרימיטיביים מסכנים, שלא אכלו לחם המון זמן, ובמשך השנה היו צדים לעצמם את המזון על-ידי הטלת רימונים למימי התעלה ותפיסת הדגים המפוצצים לאחר מכן. היום אפשר לגלות שגם אנחנו עשינו את זה לא פעם.
"החייל השביעי בטור נפצע קל. החייל השמיני כבר לא נפגע. אחר-כך הוא הפסיק לירות. כולנו היינו בהלם. עוד סבלנו מחוסר חמצן. עוד לא הבנו מה קורה לנו, לא הבנו איפה אנחנו נמצאים. זה לא היה מצב של שפיות. אחת החוויות המזעזעות באותו שלב היתה שכשהמשכנו להתקדם הלאה תחת איומי הרובים שלהם, נאלצנו לדרוך על החברים ההרוגים שלנו.
"למצרים היתה גישה אחרת לגמרי לנושא. כדי לעזור לנו לעלות מהעמדה החוצה, הם יצרו מדרגה מגופת אחד החיילים שלהם. זה בכלל לא עניין אותם. אחרי המלחמה חזרתי לסיני וליד טסה מצאתי גופות של 50 חיילי קומנדו מצרים. פנינו למצרים ואמרנו להם בואו נעשה החלפות. הם הגיעו למקום, הסתכלו על הגופות ואמרו לנו לא רוצים, אין לנו כוח אדם, לא הבאנו שקים מתאימים, אנחנו לא מאורגנים להוביל גופות. והגופות נמצאות שם עד היום.
"איך שלא יהיה, הובילו אותנו אל חוץ למוצב. שם נתקלנו בעוד קבוצה גדולה של חיילים מצרים. הם עשו בנו שפטים. תוך כדי הליכה כל אחד מאיתנו קיבל את שלו - מכות, כידונים, קתות בראש. אחר-כך הושיבו אותנו על הסוללה ואחד המפקדים הורה להפסיק להרביץ לנו. היינו עם הפנים אל תוך סיני ואז התחלתי להבין מה מתרחש. זו סיטואציה קשה, פתאום ראיתי את הכוחות המצריים שולטים על שטח ישראלי, ראיתי את העליונות שלהם ואת השריון האדיר בעומק סיני. בהזדמנות הזאת הם ביקשו מאיתנו בפעם הראשונה את השמות. מייד הבנתי שאסור לי להיות קצין מודיעין. ידעתי שאם אני אומר את האמת, אני לא חוזר חי ממצרים.
"קשרו אותנו אחד לשני ואני מנסה תוך כדי המכות שאנחנו חוטפים להמציא בזריזות איזה סיפור כיסוי. אתם מבינים, אף אחד לא הכין אותנו לסצנה הזאת קודם לכן. אף אחד, גם ביחידת המודיעין שלי, לא חשב שיש איזשהו סיכוי שבעולם שניפול בשבי. אף אחד לא העלה על דעתו שנצטרך סיפור כיסוי ולכן לא המציא לנו אחד כזה. קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב ואחר-כך אחד לשני והעלו אותנו כמו ערימה על משאית.
"המזל שלי היה שחלק גדול מהחיילים במוצב היו אנשי נח"ל שבכלל לא הכירו אותי בשם המלא אלא רק בתור אבי. בתוך המשאית, על הרצפה, אני צועק לכולם 'אני אבי ואני חייל בנח"ל. אני אבי ואני חייל בנח"ל, אתם שומעים?' באותו רגע ירדה עלינו הפצצה ישראלית. היינו עם עיניים גלויות וממש יכולנו לראות את הכדורים של המטוסים פוגעים בצד הדרך.
"אנחנו חוצים את התעלה באחד הגשרים לצד המערבי בגשר שהמצרים הקימו דרומית למפצח. את כל הגשרים הם הקימו בין המוצבים, באזורים המתים, ולא ליד המוצבים עצמם. אנחנו נוסעים בדרך לסואץ ובדרך המון כפרי מנסה לעשות בנו לינץ'. החיילים המצרים שמלווים אותנו עוצרים אותם. בסואץ מעלים אותנו לאיזה בניין נטוש ופה כבר קושרים לנו את העיניים. אני ממשיך ללחוש לכולם 'אני אבי ואני חייל בנח"ל.' המתנו שם מספר שעות. מכל הכיוונים חטפנו מכות אדירות. כל מי שעבר על ידנו ראה לנכון להשאיר עלינו את רישומו. פה ושם גם כיבו עלינו סיגריות.
"ואז העלו אותנו לאוטובוס אחר עליו ריכזו שבויים מכמה מוצבים. באחד המושבים אני מזהה לחרדתי הגדולה את גיורא מרכוס, סמל מודיעין, אחד הפקודים שלי, ממוצב ליטוף. פניתי אליו ואמרתי לו 'אתה לא מכיר אותי.' ראיתי לידו את חברו למוצב, מוטי בן-יצחק ז"ל, גם הוא פקודי, איש הקומנדו הימי שנפל לפני סוף המסלול והגיע אלינו שלושה חודשים קודם לכן. כשחזרתי מהשבי באה המשפחה של מוטי לבקר אותי בבית-החולים. 'איפה מוטי?' הם שאלו. אמרתי להם שאין לי מושג. לימים נודע כי הוא נראה בפעם האחרונה מוסע לקהיר עם עוד מספר שבויים בג'יפ מצרי ומאז נעלם.
"בפגישה היתה אווירה מתוחה. אני הרי הייתי הקצין שלו ולי היתה תחושה שמצפים ממני לפתור את התעלומה הטרגית. אחרי שבועיים הוחזרה הגופה שלו ממצרים עם מסמך המאשר שהוא נהרג כתוצאה משטפי דם פנימיים. אנחנו מניחים שהוא אמר שהוא מש"ק מודיעין, שזאת האמת, אבל בעצם לא היה ברשותו מידע, היות והיה חדש, כשבוע בתפקיד. אחת המסקנות שלי, כפי שבאו לידי ביטוי גם במחקרים שעשינו מאוחר יותר על כל נושא השבי, היא הצורך להבין את פערי התפישׁה מול הצד השני בכל הקשור בדרגות. אצל המצרים סַמָל זה חצי-אלוהים. אצלם זוהי דרגה בכירה מאוד. אם אתה סמל אז אתה יודע הרבה מעבר לתחום התפקיד הצר שלך. אתה צריך לדעת על כל האסטרטגיה של החזית, פחות או יותר. מוטי לא ידע וכנראה לא רצה לספר להם כלום ולכן הרגו אותו בעינויים." וייס שומר עד היום על קשר עמוק וחם עם משפחתו של בן-יצחק.
"אנחנו נוסעים באוטובוס קו 100 לקהיר. נסיעה של משהו כמו שלוש שעות. כל הדרך 'מלטפים' אותך ימינה ושמאלה. מכות רגילות. לא משהו דרמטי. הגענו לקהיר ושם, בפאתי הכלא, המולה גדולה. זורקים אותך מהאוטובוס. כולנו פיספסנו שתי מדרגות וצנחנו למטה בלי יכולת להיאחז בידיים. כמעט כולם שוברים כמה שיניים בנפילה הזאת. משכיבים אותנו בכניסה לכלא ועושים שפטים בכולם. אני שומע את הצעקות של כולם. זה מאוד מפחיד. הרבה יותר מפחיד מהמכות שאני חוטף בעצמי. אני פצוע ביד. אצבע אחת נכרתה לי ואני חבול מהמכות.
"בתהליך הקבלה לכלא שואלים אותי מי אני. היה לי ברור שכאן המשחק נגמר. כאן העניין מסודר, ומה שאני אומר הוא סיפור הכיסוי בו אני צריך לדבוק מכאן ולהבא. עכשיו פתחו לך תיק. עכשיו יתחילו החקירות. אמרתי להם שאני סמל באספקה ושאני פצוע מאוד. אחד הדברים שהבנתי בשלב ההוא היה שצריך לשחק אותה מסכן כל הזמן, אומלל, מוכה, חבול ופצוע.
"פיצלו אותנו לשתיים. את כל הפצועים העבירו לאזור בית-החולים של הכלא. אני זוכר מעט מאוד מהשבוע הראשון שלי בשבי. זה שבוע שנעלם לי מלוח השנה. לא היו חקירות ולא היו טיפולים רפואיים. רק שעות שהיו מעמידים אותנו בחדר, מכוסי עיניים, ומכניסים לנו מכות. לא נותנים לך להירדם. מכים אותך עם שוט. בשאר הזמן אתה נעול בחדר עם כיסוי על העיניים. מי שהעיז להוריד את הכיסוי קיבל כפליים. בכל פעם שהיו מורידים לנו את התחבושות מהעיניים, לא יכולנו לראות שלוש-ארבע שעות, עד שהעיניים התרגלו מחדש לאור הבוהק.
"אחרי שבוע לקחו אותי לחדר ניתוחים ועשו לי ניתוח בהרדמה מלאה. עד היום אני לא יודע מה עשו לי שם. אחרי שעתיים החזירו אותי לחדר אחר שבו כבר היו שמונה שבויים פצועים אחרים. בהזדמנות אחת הוציאו אותנו החוצה והיה לי ברור שזה בשביל הטלוויזיה המצרית. עשיתי את הכול כדי לא ללכת. כל יציאה מהחדר פירושה היה מכות קשות מכל הכיוונים. גם בחדר היו מכות אבל זה עוד נחשב רגוע יחסית. במשך כל השבי עשיתי הכול כדי להישאר במקום אחד, כמה שניתן.
"החקירה הראשונה היתה עם קצין בדרגת רב-סרן, דובר עברית. זה היה קצת דומה להמתנה בקופת-חולים. אתה ממתין מחוץ לחדר ובפנים אני שומע את אחד החבר'ה מהמוצב שלי, והוא מסרב להגיד שום דבר מעבר לשמו, דרגתו, והמספר האישי שלו, בדיוק כמו שהפקודות מורות. כבר אז היה ברור לי שמדובר בשטות. המצרים ביקשו לדעת מה היו התדרים של מכשירי הקשר. זו שאלה בנלית. הם הרי ידעו היטב מה היו התדרים, אבל הוא סירב לענות להם והם מצידם עינו אותו עינויים תופת.
"הגיע תורי. אני נכנס פנימה. חדר חשוך עם פנס עלי. הוא שואל אותי מה תפקידי ואני מספר לו שאני סמל בחיל אספקה. אני יושב על כיסא ומאחורי עומדים שניים שמדי פעם הוא מסמן להם והם מכניסים לי מכות. העברית שלו בסדר, עברית ספרותית, לא מתורגלת, בלי סלנג. איך נפלת בשבי? הוא שואל אותי. הנחתי שגם אצלם יש ברדק ושהם לא יודעים בדיוק מאיפה באתי ואיפה שבו אותי. צדקתי. סיפרתי להם שהייתי בתוך נו"ן-נו"ן עם עוד שלושה מהחברים שלי בחיל אספקה. שמארב מצרי, שהיה, כך אני מתחנף אליו, מצוין ומעולה, לכד אותנו והרג את שלושת החברים. נשארתי לבד. עצוב לי ואני לבד. אחר-כך נפלתי בשבי.
"אחר-כך התחילו לשאול אותי על קווי האספקה למוצבים בתעלה. הביאו לי מפה והוא מתחיל לעבור איתי מוצב מוצב ורוצה שאזהה אותו בשמו. הבנתי שפה יש מבחן של שיתוף פעולה. אמרתי לו 'עזוב אותך, אני אעשה את זה לבד, תן לי עט בבקשה.' הקצין מושיט לי את העט שלו ואני ממלא מתוך שנייה את שמות כל המוצבים לאורך הקו. הקצין מתווכח איתי על מקום אחד ואני מתעקש. יכול להיות שהוא רצה לבחון אותי.
"אחר-כך הוא רוצה שאשרטט לו את המבנה של מפקדת אוגדה 252 ברפידים. אני מציית ומסביר לו איפה החימוש ואיפה המודיעין. היה לי ברור לגמרי שאני מוסר לו נתונים שאין להם שום חשיבות צבאית, אבל שאני מצד שני מרַצה את הקצין וצובע את התיק שלי בגוון חיובי למדי. וככה, גמרתי את החקירה הראשונה בלי שקיבלתי אפילו מכה אחת. אני כל הזמן אומר לקצין 'תשמע, אני יודע שאני מוסר לך אינפורמציה רבה ומאוד חשובה לישראל. אבל תדע לך שאני עושה את זה עם מצפון נקי, כי אני יודע שככל שנכיר אחד את השני יותר טוב זה יקרב את השלום ויהיה יותר טוב לכולנו.' הקצין עונה לי שהוא מאוד מכבד את זה ומתפתחת בינינו שיחה יפה.
"תרגיל הרמייה הקטן שהפעלתי כלפי המצרים לא היה פועל לו הייתי שבוי יחידי. אבל תזכרו את המצב של המצרים. היו להם יותר מ200- שבויים והם לא הצליחו להתמודד עם כולם ביעילות. ביציאה מהחדר הוא אומר לסוהרים לא להכות אותי. אז התחילו שבועיים של חקירות אינטנסיביות מאוד. בין לבין אני במיטה ואסור לקום. מחלקים לנו שאלונים, המון שאלונים.
הכול בעברית. תמיד מתחיל באותה הקדמה: 'ברשותנו 3,000 שבויים ישראלים. אנחנו יודעים הכול. אם לא תענה במדויק ובאופן מסודר, תישא בתוצאות, תיענש או תיהרג.' פה התחלתי להרגיש שאני נהנה ממעמד טוב יחסית. אמרתי שכואבת לי היד, שאני מתקשה למלא את השאלונים ופה ושם ויתרו לי. באשר לאחרים, הרי שרובם עשו הכול כדי לרצות את המצרים.
יש כאלה שממש העתיקו מאחרים וביקשו עזרה, הכול כדי לא לחטוף עוד עינויים. רוב השאלות היו בתחום התשתית של מדינת ישראל - נמלים, נמלי-תעופה, תחנות כוח וכאלה.
"בחקירות הבעיה העיקרית היתה שכמו בכל חקירת שבויים, גם אצל המצרים כל חקירה היתה מתחילה מהתחלה. לא בהמשך לחקירה הקודמת. איפה אתה גר, מי החברים שלך, איפה גדלת. ואתה צריך לשנן את התשובות שלך כדי לדעת לחזור עליהן בפעם הבאה. השתמשתי בסדרה של שמות השכנים שלי במושב כרם מהר"ל, לפי סדר הבתים במקום השמות של הקצינים באוגדה, ובעוד כל מיני טריקים כדי לזכור. הקדשתי את השעות של המנוחה לצורכי שינון ולימוד מה שאמרתי.
"בחקירה השנייה התחילו לשאול אותי שאלות מקצועיות על אספקה. מה אני מבין באספקה? איפה מתחיל התהליך של מנת קרב. מה קורה בתל-השומר, איזה תהליך פיזור עורכים באוגדה, איך מפזרים את האספקה ומנות הקרב בין המוצבים. באחת החקירות הביאו את קצין האספקה הראשי של צבא מצרים. הפכתי לשבוי חשוב. היה נראה לי שהם מאוד מתגאים בי ובמוצרים שאני מספק להם. אחר-כך התחילו לשאול על דלק וכמה ליטר נכנס לכל טנק ואיפה נמצאים מאגרי הדלק של צה"ל, ואיך ומי מסיע את המכליות לחזית ובאיזה תדירות, ובאיזה שעות, ובאיזה כמויות. ועל הכול הייתי צריך להמציא תשובות מיידיות במקום, בלי שהות, בלי שיש מספיק זמן לחשוב.
"היו הרבה רגעים של חרדה. הרגשתי שהרשת סוגרת עלי, שמישהו מהמוצב שלי ידבר, שמישהו יסגיר אותי או שסתם לא אצליח להמציא שקר מספיק מתוחכם. בקיצור, הייתי בטוח שאו-טו-טו הם עולים עלי, חושפים את הזהות האמיתית שלי ומענים אותי עד מוות. באחד המקרים חייל מהמוצב ששהה עימי סיפר לי שהוא נחקר אודות זהותו של 'אבי' ששהה עימו במוצב.
"החוקרים גם באו מאוד מוכנים לחקירות וניכר היה בהם שקראו היטב את התשובות שלי מהפעמים הקודמות. מצד שני ההתרשמות שלי היתה שיש להם ידע חלש מאוד על צה"ל ועל מדינת ישראל. הם באמת ובתמים לא מבינים איך הדברים מתנהלים פה.
"בחקירות הבאות יורדים איתי לרזולוציה נמוכה של פרטים, כולל מה יש במנת קרב תקנית של צה"ל. אני מפרט כל מה שיש, והחוקר מצידו מחזיק מולו ספר גדול ומשווה בין הנתונים. הוא מתעקש על נייר טואלט. אני אומר שאין. פה היה קרב קשה, במהלכו ספגתי הרבה מאוד מכות. הוא אמר שאני שקרן, שאני בכלל לא מאספקה, שכל הסיפור שלי מפוברק. אני צעקתי שאין במנת הקרב נייר טואלט. בסוף, כדי שהכבוד שלו לא ייפגע, ובגלל שהתעקשתי סיכמנו על פשרה, שאולי יש בצה"ל שני סוגים של מנות קרב. אחד עם נייר טואלט ואחד בלי.
"באופן אמיתי הם התחילו לקנות את הסיפור שלי. נתתי להם תמונה בהירה מאוד ושקרית לא פחות של חיל התחזוקה, כולל הרמות הקטנות ביותר של פרטים על כמות מלאי החירום שמחזיקים בכל מוצב מכל סוג של אספקה.
"באולם הגדול בו היינו שוכבים אתה רואה תהליך נמשך, בו לאט לאט החבר'ה מתחילים להבין שזה תהליך ארוך ולא מחר בבוקר חוזרים הביתה. יש חבר'ה שנכנסים לדיכאון והתחילה דינמיקה קשה בין האנשים. הפכנו למאוד עצבנים. כשאני אומר להם, בואו נתחיל להתארגן לשהות ממושכת, התנפלו עלי בצעקות איך אני מדבר. רק לאחד, מילואימניק בשריון בשם דובדבני, סיפרתי את האמת - מי אני ואיך אני מרמה את המצרים. ידעתי שאסור לעשות את זה, אבל הייתי חייב לפרוק את המתח העצום הזה. אתה לא יכול להישאר עם זה לבד.
"אחרי חודש פסקו החקירות. המכות המשיכו מצד הסוהרים, בכל הזדמנות. כשהם בסביבה אתה כל הזמן חוטף, בלי רחמים. עם זאת, אחרי כשלושה שבועות היה שחרור מסוים באווירה. אני מתאר לעצמי שסוף הקרבות והפסקת האש השפיעו על זה לא מעט. ב30- באוקטובר היה ביקור של הצלב האדום אצלנו. עד לאותו תאריך היינו כולנו מוכרזים כנעדרים. אחי שהיה אז מאבטח באל-על הגיע לסיני ויצא לחפש אותי. הוא הגיע למפקדת האוגדה ובכל פעם שאמר שהוא אח של אבי וייס, אנשים פשוט הסתובבו ולא היו מוכנים לדבר איתו. אף אחד לא רצה להגיד לו את האמת, כלומר את האמת שהם ידעו, ששרפו אותנו עם להביורים. אח שלי חזר הביתה ואמר להורים ש'זהו זה'.
"אחרי ביקור הצלב האדום היה שינוי נוסף לטובה ביחס. ידענו שיש משא-ומתן לגבי השבויים. התפתחה שגרה של שבי עם מכות ועינויים, אבל דברים שאפשר היה לסבול. מי שהמשיך לספוג מכות קשות מאוד היו אלה שאותם האשימו במעשים נגד המצרים. אחד מהם היה בחור בחדר שלי בשם אביחיל פלד ממוצב המזח. בשבי קטעו לו יד. האשימו אותו שהוא הרג בקרב שני מצרים, לרבות אח של אחד הסוהרים. אתה הרגת את האח שלי - אתה תשלם. תאמינו לי, הוא שילם בגדול על מעשה שכמובן לא עשה. סתם 'תפרו' לו תיק.
"רגע קשה מאוד מבחינתנו היה שיום אחד היה הרדיו של אחד הסוהרים מכוון על תדר משובש ופתאום קלטו שם תחנת רדיו ישראלית. שמעו שירים עבריים ופתאום בקע משם השיר 'באביב את תשובי חזרה' ואנחנו באוקטובר. זה היה מאוד קשה. כאילו נחתה עלינו הידיעה שאולי רק באביב נצא מהסיוט הזה. רבים פרצו בבכי.
"אצל המצרים כל פעם שיש התרחשות היא כרוכה בהמון ריצות ובהמון תזזית. ב14- בנובמבר, בלילה, הודיעו לנו שמחר חוזרים הביתה. כיבו את האורות, כולם במתח. אף אחד לא מצליח להירדם. פתאום, בשלוש בלילה נכנסים לחדר ומקימים אותנו במכות. מחתימים אותנו על המון טפסים שלא לקחו לנו שום דבר, שהחזירו לנו את כל הרכוש שלנו. אחר-כך הביאו את הפיג'מות המפורסמות איתן חזרנו לישראל. כמובן ששום דבר לא לפי המידה ואני עד ישראל הלכתי עם סנדלים מידה 37.
"אחר-כך צילמו אותנו: 'תן לי בּרוֹבּיל ימין', 'תן לי בּרוֹבּיל שמאל'. קשרו לנו את העיניים. הם עצמם היו די בפאניקה. הסיעו אותנו למקום אחר. לפי הרעש הבנו שאנחנו בשדה-תעופה. כל הזמן אמרו שאנחנו נוסעים הביתה. העלו אותנו על המטוס והורידו לנו את כיסויי העיניים.
"היינו כבר בדרך להמראה כשפתאום עוצרים הכול ומדממים מנועים. הייתי מלא חרדה. פחדתי שסיפור הכיסוי שלי נחשף. למטוס עולים שלושה קציני מודיעין מצרים ומתחילים לסרוק את היושבים. מעבירים את המבט שלהם משמאל לימין, בוחנים כל אחד באופן מפורט. זה היה הרגע הקשה ביותר. כמו האמירה הבנלית, דקה אחת שנמשכת נצח. אחר-כך התברר שהם בכלל עלו באיזה נושא לוגיסטי ובלי שום קשר אלי. הם יורדים מהמטוס ואנחנו ממריאים לישראל."
"אחר-כך באו הטיפולים בביתן 35 המפורסם בתל-השומר, אליו הובילו במרוכז את כל השבויים הפצועים, לא משנה מה היה טיב הפציעה. בצילומי הרנטגן מתברר שיש לי קליע קלצ'ניקוב בתוך היד. הרופא משך את הקליע החוצה בלי הרדמה. עברתי סדרת ניתוחים ביד. הם הצליחו באופן חלקי. חלק מהגידים והשרירים לא שוקמו עד היום."
אחרי סיום הקרבות התעקש וייס לחזור לסיני. הוא נכנס לעימות עם מפקדיו והוכרח לחתום על טופס מיוחד. "אני יודע", כך נכתב באותו טופס, "שעל-פי אמנת ז'נבה אין כללי האמנה חלות על נפילה בשבי בפעם השנייה ולוקח על עצמי את מלוא הסיכון בכך".
הוא מונה לקצין המודיעין של חטיבה 401, בפיקודו של אהוד ברק. אחד המג"דים היה דני יתום. אחרי שנה החליטו ברק ויתום שוייס מתאים יותר לסוג שונה של פעילות והעבירו אותו הסבה לסיירת מטכ"ל. וייס שירת שם בתור קמ"ן במשך ארבע שנים, תחת מפקדי הסיירת יוני נתניהו, עמירם לוין ונחמיה תמרי. ב1979- הוא הועבר למוסד ושם שירת בשורה של תפקידים מודיעיניים-מבצעיים עד לתפקיד סגן ראש אגף מבצעי חשוב, תפקיד ממנו פרש ב2003-.
במסגרת התפקיד בסיירת מטכ"ל שותף וייס במחקר מקיף מאוד בצה"ל סביב נושא השבי. הוא סייע לצבא להגיע למסקנה כי כל ההתייחסות לנושא השבי היתה שגויה ומעוותת מעיקרה. "המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים היתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה.
"מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לבטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני."
בסיירת מטכ"ל סייע וייס לטפל בחלק הרגיש והקשה ביותר במסלול הלוחם, הלוא היא "סדרת השבי", שבאה לדַמות תנאים קשים של שבי ועינויים אצל האויב. "מפקדי היחידה אמרו לי 'אתה היחיד שעבר את זה,' אתה זה שהכי יש לו זכות להרביץ ולהיות החוקר הרע בסדרות השבי. אהבתי להתעסק בזה. זה עזר לי להתמודד עם הזכרונות הקשים שלי. זה שיחזר לי את מה שאני עברתי. היה לי חשוב להראות ללוחמים שאפשר לעמוד בזה. ששבי הוא לא קפיצת באנג'י שאנחנו היינו מזמנים לעצמנו. אף אחד לא רוצה ליפול בשבי אבל מרגע שנפלנו, מפתיע לגלות מה מסוגל האדם להוציא מעצמו במצבי קיצון.
"בסדרות השבי של היחידה הסברתי שלא יפחדו ממכות. מכות זה דבר חולף וזה לא נורא. החלק הפסיכולוגי הקשה הרבה יותר והנורא באמת הוא מה קורה כשאני מכה מישהו לידך ואתה עם עיניים קשורות. אין לכם מושג מה זה עושה. אתה כבר מת שיגיעו אליך ויכו אותך, רק שיעזבו אותו ושהוא יפסיק לצעוק. כשהחבר שלך צועק, אני מודיע לך שתעשה במכנסיים, וכשיכו אותך זה יהיה הרבה יותר קל. אנחנו הוכחנו את הכלל הזה בכל התרגילים של היחידה."
מה דעתך על פרשת עמוס לוינברג, שנשבר בשבי וסיפר את כל מה שידע?
"אני ממש לא ממליץ לשפוט אנשים במצבים האלה. אני לא חושב שהאמירה של מפקדיו של לוינברג שהוא היה צריך להתאבד או שהיה צריך להעמיד אותו למשפט על בגידה היא רצינית. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. כל אחד מגיב אחרת לגמרי למצבים הללו."
השבי של אבי לניר הסתיים בנסיבות שמחות הרבה פחות. לניר, יליד ינואר 1940, אחיינו של מפקד אלטלנה, אליהו לנקין, ובנו של יעקב לנקין, מבכירי השב"כ, התגייס לצה"ל ב1959- ונחשב לאחד הטייסים המבריקים של ישראל, מסומן לכיסא מפקד החיל. מכריו מהתקופה ההיא מספרים כי היה אדם משכיל, סקרן, חריף תפישׁה וטוב-לב. במלחמת ההתשה הוא מונה למפקד טייסת הקרב הראשונה בבסיס חצור, טייסת מיראז'ים. העיתונות באותה תקופה מלאה בסיפורי הקרבות בהם השתתף. סרן ורב-סרן אבי, גבו למצלמה, המסביר בתדריכים לתקשורת על שאירע באותו יום. לניר השתתף ב200- גיחות קרב, הפיל שלושה מיגים ויצא בנס משלוש תאונות טיסה קשות מאוד. המזל עמד כל-כך לצידו, עד שנדמה כי כלום, ממש כלום, לא יכול לו. המורשת המשפחתית, כך מספרים, גם עיצבה אדם שכבר בגיל 30 היה בוגר הרבה מכפי גילו, אדם שמדינת ישראל היתה יכולה להרגיש מספיק בטוחה להפקיד בידיו את סודותיה הכמוסים ביותר.
בנוסף לגיחות המבצעיות בהן השתתף, נשא לניר במשימה לאומית אחרת. לניר היה אמון על סוגים מסוימים של חימוש ייחודי מאוד, שרק הוא ועוד כמה אנשי מילואים של החיל ידעו והוסמכו להפעיל.
במהלך המלחמה איבדה מיכל לניר את אחיה שנהרג בחזית הסורית ובן-דודה שנהרג מעבר לתעלת סואץ.
ב- 13 באוקטובר, יצא לניר למשימת פיטרול בעומק השטח הסורי. הוא לא נכח בתדריך הבוקר של הטייסת, ולא היה מודע למיקומן של סוללות הטילים הניידות שהסורים הפעילו. בדרכו חזרה נקלע למארב טילים. אחרי שנפגע הוא הסיט את מטוסו לכיוון ישראל עד שנאלץ לנטוש אותו מעל שטח כוחות צה"ל כשהרוח סוחפת אותו מזרחה. חיילי שריון ראו אותו צונח וניסו לחוש לעזרתו אך הוא נחטף בידי ג'יפ סורי שהקדים אותם.
כשלא שב לבסיס, ומשנודע כי צנח בשלום, צילצלו בבת אחת כל הפעמונים במטה חיל-האוויר. לניר נשא עימו את אחד מסודות המדינה השמורים ביותר. היו אלה סודות צבאיים שיכלו להשפיע על גורל המערכה כולה. הוא החליט לא לדבר. נאמנות - עד מוות.
בסרט שהכין הבימאי איתי לנדסברג לערב הוקרה מיוחד שנערך ב- 1998 למקבלי העיטורים הגבוהים של צה"ל, אמר בני קרייתי, איש טייסת 201, שנפל בשבי הסורי: "כשאתה נופל בשבי בסוריה מצפים ממך שלא תדבר. קשה מאוד להגיד שם אני לא רוצה לדבר. 'אני לא רוצה לדבר' עולה לך בחיים והדוגמה של אבי לניר היא דוגמה מצוינת."
בתחילה לא היה ידוע דבר על גורלו של לניר, למעט העובדה המדאיגה כי בניגוד לטייסים אחרים, בהם אהבו הסורים להתגאות בשידורי הטלוויזיה שלהם, לניר לא נראה בשום מקום.
בני פלד, מפקד חיל-האוויר במלחמת יום כיפור אמר בסרט באותו טקס: "הוא מת בשבי. על-פי הידיעות שיש בידנו הוא עונה למוות."
אתה יודע למה הוא עונה למוות?
פלד: "כן."
זה עניין שאי-אפשר לפרט אותו?
פלד: "ממש אי-אפשר לפרט אותו."
סוד לאומי ברמה האסטרטגית?
בני פלד: "אני לא מתכוון לענות לך, כך שאל תשאל את השאלה בכלל. הוא היה אמון על חלק מהדברים שחיל-האוויר יודע לעשות. נאמר לו שאסור לדבר על זה, ובשביל אדם כמו אבי זה הספיק, הוא פשוט לא דיבר."
זמן קצר לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, מתחיל להתנהל המשא-ומתן על גורל השבויים. במלחמת יום הכיפורים שימש פרופ' יובל נאמן, מאבות פרוייקט הגרעין הישראלי, כיועץ מיוחד למטה הכללי וכאחראי על הקשר החשאי בין ישראל לארצות-הברית בנושא הרכבת האווירית. מתוקף תפקידיו היה מעורב בכל הפורומים והנושאים הרגישים ביותר במלחמה. בכנס שאירגן ב1996- בוושינגטון חוקר האטום הישראלי ד"ר אבנר כהן, חשף פרופ' נאמן שורה של גילויים מסעירים על המלחמה, רובם עדיין אסורים בפרסום. אחד מהם נגע בשאלת פדיון השבי:
ואנקדוטה - כמה ימים אחרי הפסקת האש ב- 24, חזרתי מארוחת צהריים וגיליתי שבהיעדרי, מישהו שלח הודעה מהערוץ שלי של התקשורת המוצפנת מול ארצות-הברית. מסתבר שזו היתה גולדה. הסורים החזיקו ב-28 טייסים שבויים שיורטו מעל סוריה, רובם פצועים, וסירבו לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. ראש הממשלה אמרה לקיסינג'ר שהיא היתה מוכנה לוותר על פסגת החרמון בתמורה לטייסים השבויים האלה, וביקשה ממנו לשאת-ולתת בעסקת חליפין. כך פרחו להם החלומות שלי על שליטה אלקטרונית-מודיעינית, קורבנות של רגשות אמהיים.
נאמן לא מכיר, כנראה, את פרשת לניר, ולא יודע שמבחינת מדינת ישראל וראש הממשלה שלה היה צורך דחוף להחזיר את לניר הביתה, לא רק בשל מצוות פדיון שבויים, אלא גם ובעיקר כדי להגן על הסוד הדרמטי שאצר בקרבו. מאיר היתה מוכנה אפילו לוותר על החרמון. עד כדי כך היה לניר חשוב. מאיר לא ידעה כי כשניהלה את המו"מ כבר שילם לניר בחייו כדי שלא להסגיר את פרטיה של אותה מערכת נשק.
סרן עמיחי רוקח נפל בשבי יום אחרי לניר. הוא נפגע מכדור שירו עליו חיילים סורים. כשניסה לברוח מהם, נפל בשבי, והתעורר בבית החולים למשמע קולו של לניר: "באחת ההתעוררויות שלי אני שומע אותו מדבר ומאיית את השם שלו לחוקרים של המודיעין הסורי. אחרי שהם עזבו אותו הוא יזם שיחה. אבי שאל 'יש פה מישהו?' אמרתי לו 'רוקח כאן.' שאל אותי מה קרה לי. אמרתי לו 'הוציאו לי ריאה.' שאלתי אותו מה קרה לו הוא אמר לי, 'המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגליים.' זה פחות או יותר מה שהספקנו לדבר, כי מייד השתיקו אותנו. וזהו, ומאז אבי נעלם."
בני קרייתי הופל שישה חודשים אחרי לניר. יום אחד הגיע לבקר אותו קצין בכיר ביותר בצבא הסורי. קרייתי מספר כי החוקר הבכיר אמר לו כי באותו תא בו הוא נמצא היה מפקד הטייסת ושהוא, המפקד, היה גבר שלא דיבר. קרייתי: "קשה מאוד להתמודד עם הלחצים של הסורים, שמפעילים עליך גם לחצים פיזיים וגם נפשיים קשים מאוד. קשה עוד יותר כאשר הם יודעים שאתה מחזיק במידע שיש להם עניין בו ואתה לא מדבר."
ביוני 1974 הוחזרו השבויים לישראל. גופתו של לניר הוחזרה ב- 6 ביוני 1974. גם הפעם נותרו הדברים החשובים סמויים מן העין. יחלפו עוד שנים רבות עד שייחשפו, אם בכלל.
כל הזכויות שמורות למחברי הספר 'מלחמת יום כיפור זמן אמת'
רונן ברגמן וגיל מלצר
site by muza - קידום עסקים
ESN - בניית אתרים